יב – דילמה בהצלת נפשות

פורסם בקטגוריה י"א - הלכות הצלת נפשות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/08-11-12/

בתלמוד (ב"מ סב, א) מבוארת שאלה יסודית בהלכות פיקוח-נפש. שניים שהיו הולכים בדרך צחיחה, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שניהם ישתו מהמים, הרי ששניהם ימותו, משום שעדיין דרך רבה לפניהם. ואם אחד ישתה – יוכל להגיע למקום הישוב ולהינצל. מה על בעל המים לעשות, האם חובתו לתת לחבירו לשתות מן המים חלק כחלק, או לא?

דרש מתחילה בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: נאמר (ויקרא כה, לו) "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" – חייך קודמים לחיי חברך. כלומר על כל אדם מוטלת מצווה להחיות את אחיו עימו, אבל כאשר חייו הוא בסכנה, עליו להציל תחילה את עצמו, ורק לאחר מכן להציל את חבירו.

וכדי לחדד את ההלכה, יש לבאר שאפילו אם יטען החבר, תן לי מעט מן המים כדי שלא אמות מיד, ונחיה שנינו עוד זמן מה, ואולי בתוך כך ימצאונו אנשים אחרים ויצילונו. אע"פ כן אם הסבירות לכך נמוכה, ומירב הסיכויים שלבסוף שניהם ימותו, על בעל המים לשתותם בעצמו ולחיות. שחייו קודמים לחיי חבירו (העמק שאלה קמ"ז). שכן למדנו, שאין אדם צריך להציל את חבירו תוך הסתכנות כזו שעל פי רוב הסיכויים ימות.

וכן הלכה במקרים דומים, שניים שטובעים בים, ומצא אחד גלגל הצלה שיכול להציף אותו לבדו, אינו צריך לתת אותו לחבירו. וכן שני חולים שנזקקים לתרופה נדירה שאזלה, ואחד מהם עשיר וביכולתו לקנותה לעצמו, אם הכמות מספקת לו לבדו, אינו צריך להתחלק בה עם חבירו החולה.

אלא שעדיין ראוי לברר, האם מותר לאדם מרצונו להקריב את חייו למען הצלת חבירו, היינו שיוותר על המים שבידו ויתנם לחבירו. לדעת כמה פוסקים אסור, שהואיל והמים בידיו ויש בכוחו להמשיך לחיות – חובתו לשמור על חייו תחילה. ויתר על כן, מכך שהמים בידו, סימן הוא שמשמיים רוצים שיחייה, ואם יתן לחבירו את המים הרי זה כהתאבדות (הרב אונטרמן עיין "בצומת התורה והמדינה" ח"ג ע' 315; הרב פיינשטיין אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד).

אולם לדעת כמה וכמה פוסקים, מאחר שמבחינה עקרונית חייו וחיי חבירו שווים, מותר לו למסור את עצמו למען חבירו. ואין זה נחשב כהתאבדות, משום שאין כאן פגיעה בחיים, שאין הבדל בין אם לבסוף הוא יחיה או חבירו (הנצי"ב שאילתות קמז; בעל אור החיים בספרו ראשון לציון יו"ד רמז, א; הראי"ה במשפט כהן קמ"ג). ואם מדובר בהצלת תלמיד חכם, כתב בעל ספר חסידים (סי' תרח"ץ), שהיה מגדולי הראשונים באשכנז, שראוי למסור את הנפש למען הצלת תלמיד חכם שהציבור נצרך לו (עוד עיין במאמרו של הרב בר אילן אסיא ח"ז ע' 181).

על הצלת שבויים עיין בפניני הלכה "העם והארץ" פרק ז' הלכות ו-ח. והאם צריך להציל מחבל שרוצים להורגו שם ז, ז.

פורסם בקטגוריה י"א - הלכות הצלת נפשות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן