דין מוסר היה קיים כאשר יהודים חיו תחת שלטון עריץ של גויים, ויכול היה יהודי אחד לסכן את נפשם של רבים מישראל. 'מוסר' הוא יהודי שמלשין על אחיו היהודים בפני הגויים, וגורם שיבואו הגויים ויהרגו יהודים, או אפילו רק ייטלו את ממונם. ומתרים בו ואומרים לו: "אל תמסור". ואם העיז פניו ואמר: "לא אשמע לכם אלא אלך ואמסור", מצווה להורגו, וכל הקודם להורגו זכה (רמב"ם הלכות חובל ומזיק ח, י; שו"ע חו"מ שפח, י). וקל וחומר שמי שמסייע לגויים במו ידיו ליטול נפשות או ממון מישראל שהוא 'מוסר'.
אין הורגים את המוסר כעונש על מעשהו הרע, עובדה שאם כבר הלשין ומסר את חבירו לגויים, אין היתר להורגו. אלא כל הסיבה שבגללה מצווה להרוג את המוסר, היא כדי להציל את הנמסר מן הסכנה שהמוסר עומד להמיט עליו. שכשם שמצווה להרוג אדם שרודף אחר חבירו להורגו בידיים, כך מצווה להרוג אדם שמתכונן למסור את חבירו לגויים, כיוון שבשני המקרים ישנו רודף שמסכן את נפש חבירו. משום כך מצווה על כל אדם להציל את הנרדף מפני הרודף. ומאחר שאין כל דרך אחרת למנוע את המסירה, בלית ברירה מצווה להציל את הנרדף על ידי הריגת המוסר.
ואף אם אותו אדם מאיים למסור ממון מועט לגויים, אפילו במקרה כזה מצווה להורגו. כגון שהגויים מחפשים קש ותבן כדי להחרימו לצורכיהם, והמוסר מתכונן להלשין בפניהם, שיהודי פלוני מחביא מחסן של קש ותבן – גם אז מותר להורגו. משום שהניסיון הארוך והמר של אלפי שנות אנטישמיות הוכיח, שכאשר מוסרים ממון של יהודי לגויים, עלול אותו יהודי בסופו של דבר להיהרג על ידם. לכן, גם מסירת ממון נחשבת כמסירת נפשות, וממילא על כל יהודי מוטלת מצווה להציל את הנרדף (שו"ת ריב"ש רל"ח עפ"י ב"ק קיז, א וברכות נח, א).
כבר הזכרנו שאם המוסר כבר ביצע את זממו אין להורגו. הסיבה לכך היא, שכאן כבר לא מדובר על מניעת הסכנה אלא על ענישה ונקימה, וזה מותר רק על פי החלטה של בית הדין או טובי הקהל. אבל אם אותו אדם מוחזק למסור, ויש חשש סביר שימשיך למסור את אחיו היהודים לפני הגויים, אזי, גם לאחר שביצע את זממו מצווה להורגו, כדי שלא ימשיך למסור אחרים (רמב"ם שם הלכה יא, ושו"ע חו"מ שפח, יג).
כדי למנוע טעות, חשוב לציין כאן, שדין מוסר חל על אדם יחידי שפועל על דעת עצמו, וגורם לסכנת נפשות ליהודי אחר. אבל אנשי ציבור, שחושבים שפועלים לטובת עמם, ובטעות גורמים לסיכון חבריהם, אינם נחשבים מוסרים. הם יכולים להיחשב כטועים, ואם יתברר שטעותם חמורה, הציבור יכול להעמידם על כך לדין, אבל ברור שאין דינם כדין 'מוסר', ואסור לאנשים פרטיים לפגוע בהם.
