אותה שאלה נוגעת גם לתרומת כליה, אם כי ישנם הבדלים בשיקולים. מחד, הניתוח להוצאת הכליה קל מן הניתוח להוצאת האונה או חלק מן הכבד, כך שאחוז הסיכון שהתורם ימות בעקבות הניתוח נמוך יותר. הסיכון למיתה מיידית בעקבות הניתוח הוא 0.1%. אמנם ישנו עדיין סיכון של כ-30% שיתפתחו סיבוכים מאוחרים בעקבות הניתוח, 2.5% מהם עלולים להיות סיבוכים קשים ומסוכנים.
אולם מאידך, ההכרח שבתרומה זו פחות גדול. ניתן להמשיך ולקיים את החולה על ידי דיאליזה (סינון הדם על ידי מכשירים רפואיים). אמנם הדבר גורם סבל גדול לחולה, מצריך הגבלות משמעותיות, קשר מתמיד עם בית-החולים 3-4 פעמים בשבוע, ופגיעה בפוריות. וכן אחוזי התמותה בקרב מטופלי הדיאליזה גבוה במעט מאלו שקיבלו תרומת כליה. בנוסף לכך, אין הכרח לקבל תרומת כליה דווקא מגוף חי אלא ניתן לקחתה גם מגופו של אדם מת, ואחוזי ההצלחה של ההשתלה נמוכים אך במעט מהשתלת כליה מתורם חי (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ב ע' 200-202 וע' 216).
ולמעשה הדין שווה, אין חובה לתרום כליה להצלת החבר או קרוב המשפחה, אולם זוהי מידת חסידות (עיין בהערה על ההלכה הקודמת).
