ז – מעמד בני המשפחה

פורסם בקטגוריה י"ג - הלכות ניתוחי מתים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/08-13-07/

אחת מהשאלות המרכזיות בעניין ניתוח מתים, היא, מה מעמדם של בני המשפחה. מצד אחד – ברור שאין לקרובי המשפחה בעלות על גופת קרובם, ולכן אין להם רשות למכור או לתרום את גופתו למדע. ואם קרובי המשפחה מבזים את גופתו, מוטלת המצווה על הציבור לדאוג לקבורתו המכובדת.

מאידך, נשאלת השאלה, האם במקרה שיש צורך של פיקוח-נפש לנתח את גופת המת, כגון לגלות על-ידי כך תרופה למחלה מסוכנת, האם ניתן לבצע את הניתוח בניגוד לעמדת בני המשפחה?

לדעת רוב הפוסקים, אפילו לצורך פיקוח-נפש אסור לנתח את גופת המת ללא רשות המשפחה. והטעם, מאחר שהוא נמצא ברשותם – עליהם החובה לקוברו בכבוד, ואם הוא מתבזה אף הם מתבזים עימו. ולכן אדם שציווה בחייו שלא יקברוהו, אין שומעים לצוואתו וקוברים אותו, משום שהדבר נוגע גם לקרוביו, שהם יתבזו אם לא ייקבר (הרב אריאלי נועם ו' אות יד; מנחת יצחק ה, ט). וכשם שאין להכריח אדם לתרום את כספו למען הצלת חבירו, כך אי אפשר לחייבם לבזות את עצמם לשם הצלת אדם אחר. אלא, שהואיל ומדובר בניתוח לצורך הצלת חיים, הורו כמה רבנים שמצווה לשכנע את בני המשפחה להסכים. אבל אם הם מסרבים, אין לנתחו ללא רשותם (הרב סולובייצ'יק, אסיא א' 227; הרב גורן).[2]

אחד החוקים השליליים ביותר שהיו בארץ היה בנוגע לניתוחי מתים. עד לשנת תשמ"א היו הרופאים רשאים לנתח מתים ללא הסכמת בני המשפחה. והתנאי היה ששלושה רופאים יחתמו שיש בזה צורך לשם קביעת סיבת המוות, או לשם שימוש בחלק מהגופה לריפויו של אדם אחר. וכך היו מקרים רבים, שמתוך זלזול בכבוד המת, רופאים חתמו על טפסים בלי לבדוק את המקרה, עד שהגיעו למצב שבו מחצית מהנפטרים בבתי-חולים נותחו לאחר מותם. אחוז שבוודאי חורג בהרבה מכל מה שניתן להתיר לצורך פיקוח-נפש. אי אפשר לתאר את הצער הנורא של בני משפחת הנפטר, כאשר היה מתברר להם שגופת יקירם בותרה, ואף נלקחו ממנה איברים לצורך מחקר. אנשים רבים חששו למות בבתי-חולים מפחד שמא ינתחו את גופם לאחר מותם. וכאשר היה נפטר אדם ממשפחה דתית בבית-חולים, מיד היו בני המשפחה מארגנים שמירה ליד גופתו, ומתאמצים למנוע בכוח את נתיחתו.

לאחר שהליכוד עלה לשלטון, בשנת תשמ"א, תוקן החוק ונקבע שללא הסכמת בני המשפחה אסור לבצע ניתוח במת לקביעת סיבת המוות. ואם המדובר בנטילת איבר לשם הצלת חיי אחר, מותר לבצע זאת מבלי לשאול את המשפחה, ובתנאי שייעשה ניסיון סביר להודיע להם על כך, אך אם המשפחה הביעה התנגדות, גם לשם הצלת אחר – אסור לבצע נתיחה (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ד, עמ' 536-540 ו586-587).


[2]. ואמנם יש מי שכתב שבמקום שיש פיקוח-נפש, אין שומעים לבני המשפחה (ישכיל עבדי ח"ו יו"ד יט). ויתכן שבמקרים מיוחדים שבהם ישנה סבירות גבוהה מאוד שעל-ידי הניתוח ינצלו חיי אדם, אפשר לסמוך כהוראת שעה על דברי המתירים ולנתח את המת בניגוד לרצון המשפחה, ובתנאי שוועדה אחראית של רופאים ורבנים יחליטו על כך.

פורסם בקטגוריה י"ג - הלכות ניתוחי מתים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן