ז – דעת המתירים

פורסם בקטגוריה י"ד - השתלת איברים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/08-14-07/

השאלה, מה מעמדו של אדם שמוחו מת וליבו עדיין פועם, לא עלתה כלל בימים עברו. משום שלא יתכן שלאחר שהמוח מת, הלב יפעם יותר מדקות ספורות. הסיבה לכך: גזע המוח מפעיל את מערכת הנשימה, ומרגע שגזע המוח נהרס, אין לאדם יכולת לנשום באופן עצמאי. מרגע שאין נשימה, אין תחלופת חמצן וחומרים בגוף, ומיד כל האיברים והתאים שבגוף מתים, מתנוונים, ותהליך הריקבון מתחיל. אולם כיום, כשאפשר להנשים את האדם בצורה מכנית, ניתן לאפשר ללב לפעום זמן רב למרות שהמוח נהרס ומת. ואזי עולה השאלה על פי מה מוגדרים חיי האדם, על-פי פעילות הלב או המוח.

על-פי חכמינו ז"ל, הגדרת האדם כמת נקבעת על פי הנשימה, שנאמר (בראשית ז, כב): "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו". ולפי זה נקבעה הלכה במסכת יומא (פה, א), שאדם שהתמוטט עליו בניין, מחללים עליו את השבת, ומפקחים את גל האבנים מעליו, מפני שיש סיכוי שאולי הוא חי. אם החלו לחשוף אותו מרגליו והגיעו ללב ונוכחו לדעת שהפסיק לפעום, עדיין אין זו ראיה שהוא מת, ועליהם להמשיך לנסות להצילו עד שיגיעו לאפו ויתברר שפסקה נשימתו. ואם החלו לחשוף אותו מראשו, והגיעו לאפו, ומצאו שאינו נושם, מפסיקים את פעולת החילוץ, ואין צורך לבדוק האם ליבו פועם. משום שלאחר שהתברר שנשימתו פסקה, על פי ההלכה, ברור לחלוטין שהוא מת. וכן פסקו הרמב"ם (הלכות שבת ב, יט), וה'שולחן-ערוך' (או"ח שכט, ד).[5]

ואם כן, כיום, כאשר ברור לחלוטין שהמוח נהרס לגמרי כולל גזע המוח, ושאין לאדם שלפנינו שום יכולת לנשום באופן עצמאי – הוא נחשב כמת לכל דבר. ואף שליבו ממשיך לפעום, אין זה מפני שהוא חי, אלא זו פעולה רפלקסית הנגרמת על-ידי ההנשמה המלאכותית, וכמוה כפעימת לב המונח בצלוחית מעבדה.

וכן מצינו במשנה במסכת אהלות (א, ו), שאדם שהותז ראשו, אף-על-פי שגופו מפרכס, מרגע שראשו נכרת – הוא נחשב כמת לכל דבר, והנוגע בו נטמא. וברור שאדם שראשו נכרת, ליבו ימשיך לפעום מספר רגעים, וגם איבריו עלולים לפרכס, ובכל זאת מרגע שאין לו ראש הוא נחשב כמת. וכמו כן מי שמוחו נהרס ומת, נחשב כמי שאין לו ראש, ואף שגופו מפרכס, וליבו פועם בעזרת ההנשמה המלאכותית – דינו כמת, ומותר ליטול ממנו את ליבו כדי להציל על ידי כך חיי אדם אחר.

לסיכום, דעת המקילים, שמרגע שהוכח ללא צל של ספק שהמוח – כולל גזע המוח – מת, אינו מתפקד, ואינו מגיב לשום גירוי, ואין בו זרימת דם, והוא אף החל להירקב, ואין יותר שום אפשרות שאדם זה יחזור לנשום באופן עצמאי – הרי הוא מת ומותר ליטול מגופתו איברים כדי להציל על ידם חיי אדם אחר. וכן פסקה מועצת הרבנות הראשית.

אלא שכדי למנוע כל ספק, נקבעו על ידי מועצת הרבנות תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח – כולל גזע המוח – מת, ורק לאחר מכן, התירו ליטול איברים להשתלה. בזמנו ניתן האישור רק לבית-החולים הדסה, על סמך האמון המיוחד שמועצת הרבנות העניקה לו (אסיא ו' 27-40, אסיא ז' 124-134).[6]

כאן כדאי לציין, שלמרבה הצער, מסיבות פוליטיות התלויות בממסד הרפואי, חלק מדרישות הרבנות לא התמלאו. ולכן גם לדעת המתירים, אף שמדובר בהצלת נפשות, אין להתיר הוצאת הלב ללא היתר מפורש מרב שבדק ומצא שניתן לסמוך על הרופאים ועל בדיקותיהם.


[5]. למעשה כיום, מחללים שבת גם עבור אדם שפסקה נשימתו. משום שעל ידי התפתחות המדע אנו יודעים שתוך ארבע דקות מעת ההפסקה המוחלטת של הנשימה, עדיין ניתן לבצע החייאה בעזרת הנשמה ועיסוי לב, ועל ידי כך יכול הפצוע או החולה לחזור לחיים. ולכן כיום מחללים שבת עד לסיום ניסיונות ההחייאה. אבל העיקרון שהמוות נקבע על פי הנשימה נשאר תקף ואף התחזק על ידי המדע.

[6]. בין המקילים: הרב גורן זצ"ל, הרב אברהם שפירא שליט"א, הרב מרדכי אליהו שליט"א, הרב ישראלי זצ"ל אסיא ז' ע' 167, הרב גרשוני שבילין לא,לב, וכן העידו בשם הרב פיינשטיין בני משפחתו, הרב ד"ר טנדלר, והרב רפפורט, אסיא ז' ע' 148.

פורסם בקטגוריה י"ד - השתלת איברים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן