בשתי ההלכות הקודמות דובר על חולים קשים, שסופם קרב, עתה נברר את הדין לגבי חולים שכבר הגיעו לשלב הגסיסה או קרוב אליו.
לעיתים החולה מגיע למצב של חוסר הכרה מוחלט, וכבר אין סיכוי להחזיר אותו להכרה, והשאלה כיצד צריך לטפל בו. ברור שאת הטיפולים הרגילים, חייבים להמשיך להעניק לו. השאלה האם צריכים להעניק לו גם טיפולים חריגים?
לדעת הרב אלישיב, מאחר שהשרויים בחוסר הכרה אינם סובלים מייסורים, מחויבים להעניק להם את כל הטיפולים, כולל טיפולים לא שגרתיים, כתרופות מיוחדות. ואף אם ליבם הפסיק לפעום, או נשימתם פסקה – יש לבצע בהם החייאה (נשמת אברהם ח"ד שלט, ב).
אולם לדעת הרב פיינשטיין, כל זמן שיש עוד סיכוי להציל את החולה ולהחזירו לחיים רגילים, חובה לעשות הכל כדי להאריך את חייו. אבל אם ברור לרופאים שאין סיכוי להחזירו לחיים, על-פי ההלכה הוא מוגדר כגוסס שאין להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. מפני שהגסיסה היא מצב של סבל, ועל כן יש להימנע מלהעניק לו טיפול חריג שיאריך את חייו. אמנם, אם יש סיכוי שאולי יימצא רופא או תרופה שעל ידם יוכלו להצילו ולהחזירו לחיים רגילים, כמובן שיש להשאירו בחיים כל זמן שאפשר (אג"מ ח"ב קעד, ג).
כיוצא בזה כתב הרב גורן, שכל חולה המוגדר כגוסס שאין עוד סיכוי להחזירו לחיים, מצד אחד אסור לגרום למותו, ולכן אסור לנתקו מן המכשירים. אולם מאידך, אין לעשות פעולות שיגרמו להארכת חייו, ולכן לאחר שנתרוקנו המכלים של החמצן או המזון, מותר שלא להחליפם בחדשים (הרפואה 124, 518).
גם הרב אוירבאך הורה שאם החולה נמצא במצב סופני, ומחלתו גורמת לסבל וייסורים, אף אם איבד את הכרתו ואינו מרגיש בייסוריו, כיוון שהוא גוסס, אין לנקוט פעולה שתאריך את גסיסתו. ומספר פרופ' שטינברג בספרו אנציקלופדיה הלכתית רפואית (ערך נוטה למות הערה 357), על רב אחד שהגיע לשלבים אחרונים של מחלתו הסופנית, ובעצם היה כבר בגדר של גוסס. והרופאים נאלצו לחברו למכונת הנשמה עקב אי ספיקה נשימתית, וקיבל דיאליזה עקב אי ספיקת כליות חריפה, והיה שרוי בחוסר הכרה ומקבל עירויים מיוחדים של דם ותרופות. ושאל פרופ' שטינברג את הרב אוירבאך זצ"ל, האם מחויבים להמשיך את חייו באמצעים מלאכותיים? וענה, שאין להפסיק את העירוי, אולם כשהחומר שבשקית ייגמר, אין לחדש את העירוי. וכך חמש עשרה דקות לאחר שנגמר חומר העירוי, החזיר אותו רב את נשמתו לבוראו.
וכן לגבי אנשים שנפגעו בגזע מוחם, עד שאינם יכולים לנשום באופן עצמאי, ורק על ידי מכונת הנשמה ליבם ממשיך לפעום. לדעת הרב ולדינברג, רצוי לסדר שמכשירי ההנשמה יופעלו על ידי שעונים כדוגמת שעוני שבת, שכל כמה שעות יפסיקו לעבוד. ואז כאשר המכונה מפסיקה לפעול – לא יחדשו את פעולתה (ציץ אליעזר יג, פט). וכבר למדנו (לעניין השתלות) שלדעת רבים, כאשר ברור שגזע המוח מת לגמרי, האדם נחשב למת, ומותר לכתחילה לנתק בידיים את מכונת ההנשמה.
ומי שנמצא במצב המכונה צמח, שיכול לנשום בכוחות עצמו, אלא שאינו מגיב לסביבה, ויתכן שימשיך לחיות כך שנים רבות. אם יש סיכוי שיתרפא, צריכים לטפל בו גם טיפולים לא שגרתיים. ואם הוא במצב שכמעט אפסו סיכויי החלמתו, ברור שיש להמשיך להעניק לו את כל הטיפולים השגרתיים, כמזון, נוזלים, חמצן וכדומה. ולגבי טיפול חריג, ישנן דעות שונות (עיין אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ד ע' 413).
ולמעשה, בין במקרה של צמח, ובין בסוגי מחלות אחרות, מאחר שיש מצבי ביניים רבים, מן הראוי בכל מקרה ומקרה לשאול שאלת חכם.
