ד – איסור המתת חולה

פורסם בקטגוריה ט"ו - הלכות הנוטה למות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/08-15-04/

החיים הם למעלה מהשגתנו, מעל הערכים המקובלים אצלנו. וגם אם יתקבצו כל חכמי מזרח ומערב, לא יצליחו לנפוח חיים אפילו בנמלה אחת קטנה, קל וחומר שלא באדם. לכן בכל מקרה אסור לאדם להחליט על הריגת אדם אחר. רק הקב"ה, בורא הנשמות, יכול להחליט מי יחיה ומי ימות. ועלינו לנסות לשמור עד כמה שאפשר על החיים שהקב"ה העניק לעולם.

על פי זה ברור שאין שום היתר להרוג חולה, וכל ההורג אותו נחשב רוצח גמור. וגם אם החולה סובל משיתוק בכל גופו, ודעתו משובשת עליו לגמרי, ולפי הבנתנו אין שום ערך לחייו, מפני שגופו ושכלו אינם מתפקדים כלל, והוא אינו יכול לעשות שום מעשה חיובי ומועיל, מכל מקום אסור להורגו. ולא זו בלבד, אלא עלינו להשתדל לספק לו את כל הנצרך לחייו. ואפילו אם נראה שאף הוא אינו מוצא טעם בחייו, ולא אכפת לו למות, וגם משפחתו מתייסרת עימו בכאביו, ובנוסף לכך הם הולכים ומתרוששים עקב ההוצאות הרבות עליו – בכל זאת הם מצווים לקיימו ולהאריך את חייו ככל האפשר. ואם הוא נמצא בסכנת נפשות, גדולי ישראל מצוּוִים לחלל שבת כדי להציל את חייו.

וכתב הרב הגאון שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שאפילו אם החולה סובל מאוד מיסוריו עד שמצד הדין מצווה להתפלל עליו שימות, מכל מקום גם באותה שעה שמבקשים ומתפללים עליו שימות, חייבים להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים (מנחת שלמה צא, כד).

ואפילו אם החולה מתחנן בפנינו שנהרוג אותו, כדי לגואלו מיסוריו, אסור לנו להורגו. משום שלאדם אין זכות ליטול אפילו את חיי עצמו, ואף אם לפי דעתו אין ערך לחייו, כל זמן שהוא חי, סימן הוא שבעיני הקב"ה יש ערך לחייו. ולכן להתפלל למענו שימות – מותר, אבל רק הקב"ה יכול ליטול את נשמתו.

פורסם בקטגוריה ט"ו - הלכות הנוטה למות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.