ח – הזנת החיות

פורסם בקטגוריה ט - צער בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/09-10-08/

אחת ההלכות המבטאות בצורה ברורה את היחס הנכון על פי התורה כלפי בעלי חיים, היא ההלכה האוסרת על אדם שבבעלותו בעל חיים לאכול לפני שיתן לבעל החיים שלו את מזונו.

וכן מובא במסכת גיטין (סב, א): "אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו", שנאמר (דברים יא, טו): "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ", ורק אחר כך נאמר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". מכאן שיש לדאוג תחילה למאכל הבהמה, ורק לאחר מכן יכול האדם לאכול.[4]

לא רק אכילה מלאה אסורה לפני שיתן מאכל לבהמתו, אלא אפילו טעימה קלה של תחילת הארוחה אסורה קודם שיתן את המאכל לבהמתו (שבות יעקב ח"ג יג; מ"ב או"ח קסז, מ, ועיין באו"ה שם).

והטעם לאיסור הוא צער בעלי חיים, שאותם בעלי חיים מבוייתים, אינם יכולים לדאוג למזונם – ופרנסתם תלויה בידי בעליהם, ואם ישכחו לתת להם אוכל, יתענו. וכדי להשריש בנו את מדת הרחמנות, נאסר עלינו לאכול לפני שנדאג להם תחילה. בנוסף לכך, הואיל ובהמות אלו עובדות למען האדם, או מניבות חלב למען האדם, מן הראוי להשיב להן כגמולן, ולדאוג למזונן.

על פי זה כתב בשו"ת 'שאלת-יעבץ' (א, יז), שהאיסור לטעום קודם האכלת החיות, הוא דווקא בחיות שאינן יודעות למצוא לעצמן מזון, כגון בהמות המצויות במכלאות, או תרנגולים בלולים, שכלפיהם הרחמנות גדולה יותר. אבל מי שיש לו כלב או חתול שמסתובב בחצרו וסביבותיה, כיוון שבשעת הדחק הכלבים והחתולים המבוייתים יכולים להתקיים ממה שמוצאים בשדה, אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. ואע"פ כן מצד מידת חסידות ראוי שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו. שכן, למרות שבדוחק הם יכולים להסתדר בעצמם, מכל מקום אחר שהתבייתו קשה להם להתקיים בכוחות עצמם, וראוי לרחם עליהם. ובמיוחד שהם מועילים לאדם, שהחתול טורף עכברים ונחשים, והכלב נאמן לבעליו ושומר על ביתו, ועל כן מן ההגינות לגמול להם שכר תמורת שירותם.

לפי זה, מי שמגדל דגים באקווריום או תוכי בכלוב, הואיל וכל מזונם בידו, אם הגיע זמנם לאכול, אסור לו לאכול קודם שיתן להם את מזונם.

כאן המקום לציין שאמרו חז"ל שאין לאדם לקנות בעלי חיים אלא אם כן התבונן וראה שיש ביכולתו לזונם כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). ועוד אמרו שהקב"ה בחן את מנהיגי ישראל לפי התנהגותם כלפי בעלי החיים. שתחילה היו משה רבנו ודוד המלך רועי צאן, ואחר שראה הקב"ה שהם מנהלים את עדרם בחסד וברחמים ודואגים למזונותיהם, בחר בהם להיות מנהיגי ישראל וזכו לעלות לגדולה (שמות רבה ב, ב).


[4]. לדעת רוב הפוסקים זהו איסור מדברי חכמים, והראיה מן הפסוק היא אסמכתא. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ג י"ג, ובשדי חמד מערכה א' כלל ק'. אמנם המ"א בסימן רע"א כתב בשם מהר"ם מרוטנבורג בסי' ש"ב, שהאיסור מדאורייתא. ולעומת זאת מלשון הרמב"ם בהלכות עבדים ט, ח, משמע שהיא מידת חסידות. וכאמור לדעת רוב הפוסקים זה איסור דרבנן.

פורסם בקטגוריה ט - צער בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן