ט – כללי צער בעלי חיים

פורסם בקטגוריה ט - צער בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/09-10-09/

כדי להבין את הכלל העקרוני של איסור צער בעלי חיים, יש להקדים שכעקרון צרכי האדם קודמים לצרכי בעלי החיים, וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פב, א), שכל בעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם. בפועל, כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לבין המגמה שלא לגרום סבל לבעלי החיים, אזי יש לשקול תחילה מה מידת הנחיצות לאדם. למשל, אכילת בשר חיונית מאוד לאדם, ומאידך השחיטה אינה גורמת סבל ויסורים גדולים לבהמה, ולכן מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול את בשרם.

אבל כאשר מדובר בצורך פחות חיוני לאדם, או כאשר הצורך לאדם גורם לבעלי החיים סבל גדול מאוד, אזי השאלה מסובכת יותר. ככלל ניתן לומר שהשיקול ההלכתי נקבע על פי שלושה עקרונות יסודיים, שרק על ידי שקלול שלושתם ניתן להכריע בכל שאלה ושאלה.

הכלל הראשון הוא, שככל שהבהמה או החיה עוזרת יותר לאדם כך ראוי להתייחס אליה ביתר רחמנות והגינות. לכן ציוותה אותנו התורה שלא לחסום את הבהמה מלאכול בעת שהיא עובדת. וכן לסייע לחמור שהתמוטט תחת משאו, שכן מן ההגינות לסייע ולגמול חסד עם הבהמות שמסייעות לנו בעבודותינו. ולפי זה מן הראוי לרחם יותר על החיות המבוייתות, כדוגמת הפרה, העז, הכבש והתרנגולים מאשר על חיות הבר. כאן המקום לציין שהכלב והחתול נחשבים כמסייעים לאדם במלאכתו, שכן החתולים עוזרים בביעור עכברים ונחשים ושאר מזיקים, והכלב שומר על הבית ועל דייריו.

הכלל השני, שיש רמות שונות של גרימת צער. לעיתים מדובר בצער קל, ולעיתים בצער גדול, ולפעמים בגרימת סבל נוראי. ככל שמדובר בצער גדול יותר, כך הדבר חמור יותר, ובקושי ניתן להקל בו, אפילו לצורך חיוני ביותר לאדם.

הכלל השלישי קשור לכלל הקודם, והוא שישנו הבדל בין סוגי בעלי החיים, וככל שמדובר בסוג מפותח יותר, כך מידת הסבל שלו עלולה להיות רבה יותר, והמצערו עובר על איסור חמור יותר. ברור שיש הבדל בין תחושת הצער של כלב לעומת נמלה או דג. הסיבה לכך, שהמוח ומערכת העצבים של הכלב מפותחים בהרבה מאלו של הנמלה. וכך ישנו מדרג ברור בין סוגים שונים של בעלי חיים. המין המפותח ביותר הוא היונקים כדוגמת הכלבים, הבהמות, הקופים, הדולפינים וחיות הבר. תחתיהם בסולם הציפורים, ותחתיהם הזוחלים כדוגמת הלטאות והצפרדעים. תחתיהם הדגים, ותחתיהם החרקים. ככל שמדובר במין ירוד יותר, כך מערכת העצבים והמוח שלו פחות מפותחים, וממילא תחושת הכאב והצער שלו קלושים יותר.

לסיכום: מלכתחילה ברור שאין לגרום צער לשום בעל חיים, ובכללם גם הירודים ביותר, וכפי שנאמר (תהילים קמה,ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (עיין ב"מ פה, א). אך כאשר האדם נצרך לצער בעלי חיים, יש לשקול כל מקרה ומקרה על פי שלושת הכללים שנזכרו.[5] בהמשך ההלכות נוסיף לבאר הלכה יסודית זו.


[5]. כמה מקורות להלכה זו: בשאלת יעב"ץ ח"א ק"י, מבאר שאיסור צער בעלי חיים מן התורה חל רק על בעלי החיים המתורבתים המסייעים לעבודת האדם, כפי שנתבאר בכלל הראשון. וכן כתב שם שבעלי החיים הקטנים שאינם מפותחים, כזבובים, פרעושים וכינים, אין שום איסור להורגם. ורק לפי האר"י ישנה מידת חסידות שלא להורגם, וזה שייך לכלל השלישי שכתבתי. וכלל זה פשוט, שכן היסוד הוא שלא לצער בעלי חיים, וככל שמדובר בבעלי חיים ירודים יותר, כך צערם פחות. וכן להפך, ככל שהם מפותחים יותר, כך צערם גדול יותר. ולגבי החילוק בין רמת הכאב, כתב הנימוקי יוסף לב"מ לב, ב, שיש הבדל בין צער גדול שכדי למונעו התירו חכמים איסור דרבנן בשבת, ואילו כאשר מדובר בצער קטן, לא התירו איסור דרבנן. ובחידושי אנשי שם על המרדכי לפרק ב' בב"מ אות מ' כתב שהגורם צער גדול עובר על איסור דאורייתא, ואילו לגרום צער קטן הוא איסור דרבנן. ובשו"ת שבט הלוי ח"ב ז' כתב שלגרום צער גדול מאוד שיש בו אכזריות לב, אפילו לצורך האדם אסור.

פורסם בקטגוריה ט - צער בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.