ט – תקנת חכמים שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל

פורסם בקטגוריה י"ב - הלכות שמירת עצי פרי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/09-13-09/

בתקופת בית שני, שבה פרחה החקלאות בארץ ישראל, ראו חכמים כי התרבו המקרים שבהם עיזים וכבשים שיצאו למרעה, הזיקו לעצים ולשדות נזק כבד ומשמעותי. על כן נמנו וגמרו לקבוע תקנה שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. בהמה דקה הוא שם כולל לכבשים ועיזים. ואכן עיקר הנזק שנגרם לעצים ולשדות היה על ידי הבהמות הדקות, שהן קלות תנועה ומגיעות לכל מקום ולוחכות כל עץ. ואמנם גם הבהמות הגסות, היינו הפרות, עלולות להזיק לעצים, אלא שכלל יסוד הוא שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה. וכיוון שהאנשים צריכים את הפרות לחלב ולבשר, ולא ניתן להובילן מחוץ לארץ בדרכים ארוכות, לכן התירו לגדלן בארץ. וכמובן שמוטלת על בעלי הפרות החובה לשומרן כדי שלא תזקנה, ואם הזיקו בשדות, בעליהם חייבים לשלם פיצוי לבעלי השדות.

אבל בהמה דקה אפשר להביא מחוץ לארץ, שכן הבהמות הדקות מסוגלות ללכת בדרכים ארוכות, ולכן גזרו שלא לגדלן במקומות הישוב שבארץ, אבל במדבריות וביערות של ארץ ישראל, ובארצות הסמוכות לארץ ישראל – מותר לגדלן. וכל הרוצה לקנות בהמה דקה לצורכי בשר לחג או לחתונה או מסיבה אחרת, מותר לו לקנות בהמה דקה ולהשהותה אצלו עד שלושים יום, ובתנאי שלא תצא לרעות בחוץ, אלא הוא יביא לה את מזונה. וכן מותר למוכרי הבשר להביא בהמות דקות כדי למוכרן, בתנאי שלא ישהו אותן יותר משלושים יום, וכן שלא תרענה בשדות ובגינות (ב"ק עט, ב, פ, א; רמב"ם הל' נזקי ממון פרק ה').

עוד חשוב לדעת, שגם בבבל, במקומות שרוב תושבי האזור היו יהודים, נהגו לאסור גידול בהמות דקות בקרבת המקומות המיושבים, ושוב מאותו הטעם, כדי שלא להזיק לשדות ולמטעים.

פורסם בקטגוריה י"ב - הלכות שמירת עצי פרי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן