ט – מצוות עניית אמן

פורסם בקטגוריה א - פתיחה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/10-01-09/

השומע אדם מישראל מברך – חייב לענות אחריו 'אמן' (שו"ע רטו, א, ועיין להלן יב, ח). ומי שעונה 'אמן' בכוונה, מעלתו גדולה. ואמרו חכמים (שבת קיט, ב): "כל העונה 'אמן' בכל כחו – פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיהו כו, ב): פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים". וביארו שם בגמרא, שהכוונה במילת 'אמן' – 'אל מלך נאמן', היינו שבעניית 'אמן' יש ביטוי של אמונה בה'. ומי שלמרות החושך וההסתר שבעולם הזה, שומר אמונים לה' ועונה 'אמן' בכל כוחו, הרי שהוא דבק בה' באמת, ופותחים לו שערי גן עדן.

עיקר משמעות עניית 'אמן' 'בכל כוחו' – בכל כוח כוונתו. אולם יש חשיבות גם לענות בקול רם, שעל ידי כך כל כוחותיו שותפים בעניית ה'אמן'. ועוד, שהענייה בקול מעוררת את הכוונה, ומרבה קידוש השם בעולם. אבל לא יגביה העונה את קולו יותר מקולו של המברך (שו"ע קכד, יב). ואם רוצה להגביה את קולו יותר, כדי לעורר את השומעים שיענו גם הם, מותר (מ"ב מז).

אמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה 'אמן' יותר מן המברך". ואמנם זה שאמר את הברכה זוכה לקבל שכר תחילה, שבזכותו היה אפשר לענות 'אמן'. אבל מעלת העונה 'אמן' גבוהה ממעלת המברך, ולכן לבסוף שכרו גדול יותר. והטעם לכך, שהמברך אומר ברכה בדבר מסוים, ואילו העונה 'אמן' בכוונה, מתרומם מתוך כך אל כלל האמונה. (והדבר רמוז במילה 'אמן', שבגימטריא שלה יש שני שמות קדושים, הויה ואדנות, והם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, מחזור ויטרי קכו).

בנוסף לאמונה הכללית שבאה לידי ביטוי בעניית 'אמן', יש בה משמעות מפורטת, שאמת הוא מה שאמר המברך. שאם שמע, למשל, "המוציא לחם מן הארץ", יכוון בענייתו: אמת היא שה' מוציא את הלחם מן הארץ. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת 'חונן הדעת' שבעמידה, יכוון: אמת שה' חונן הדעת, וגם: הלוואי שיחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).

עניית 'אמן' מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך, וכשהאמונה פגומה, היכולת שלנו לקלוט את החיים שה' משפיע לנו נפגמת. וזהו שאמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך ב'אמן' – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).

לפיכך, לא יחטוף את ה'אמן', לאומרה לפני שהמברך סיים את הברכה. ולא יקטוף את ה'אמן', להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית ה'אמן' מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (שו"ע קכד, ח).

אלא צריך לענות 'אמן' בקול נאה, ולא יאריך באמירתה וגם לא יקצר, אלא יענה כשיעור שאפשר לומר בו 'א-ל מלך נאמן' (שו"ע קכד, ח). ואף המברך צריך לכוון דעתו ל'אמן' שעונים אחריו (רמ"א קסז, ב).[2]


[2]. היו מגדולי הראשונים שנהגו לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת השם שבברכה, ונתפשט מנהגם בישראל, אצל האשכנזים בעיקר בחזרת הש"ץ, ואצל ספרדים גם בברכות נוספות. אמנם אין בזה חיוב, ולכן בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, כברכות הקידוש ותקיעת שופר, אין לענות "ברוך הוא וברוך שמו", כדי שלא להפסיק באמצע הברכה באמירת דבר שלא תקנו חכמים. ואמנם לרב רקח (לוב) ולרבים דעימיה, לכתחילה צריך לענות "ברוך הוא ברוך שמו" בברכות אלו. אולם מנגד, לערוה"ש קכד, י, ואג"מ או"ח ח"ב סו"ס צח, אם ענה בהן "ברוך הוא וברוך שמו" לא יצא. לפיכך לכתחילה לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכות שיוצא בהן ידי חובה, ובדיעבד אם ענה – יצא ידי חובתו, מפני שלא הסיח את דעתו בענייה זו מהברכה (ברכ"י ריד, ג; מ"ב קכד, כא). במקומות שלא נהגו לענות "ברוך הוא וברוך שמו", גם הרוצה לענות – יענה בלחש, כדי שלא לבלבל את המברך.

פורסם בקטגוריה א - פתיחה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן