נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים. כדי להבין את שורש תקנתם יש להקדים, שעל פי התורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת לעניין טומאה וטהרה, או שכולו טהור או שכולו טמא. כלומר, אם איבר אחד מאיברי הגוף נגע באחת הטומאות, אזי הגוף כולו נטמא. לדוגמה, הנוגע ברגלו במת, לא רק הרגל נטמאה אלא כל הגוף נטמא. וכן הטהרה צריכה לכלול את כל הגוף, ולכן בעת שיטבול אדם במקווה כדי לטהר את עצמו, עליו לטבול את כל גופו כאחד בתוך המים.
כתוספת לדין זה, קבעו חכמים שיש מעמד מיוחד ונפרד לידיים. שהואיל והן מתעסקות בכל ענייני המעשה והחומר, הן מתלכלכות יותר משאר הגוף, והן גם עלולות לנגוע בלא משׂים בדברים טמאים, ועל כן קבעו חכמים שסתם ידיים נחשבות כטמאות, ודרך טהרתן היא על ידי נטילתן במים (עי' רש"י שבת יד, א).
כמה שלבים עברה תקנה זו. בתקופת בית המקדש הראשון תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קרבנות, שכל הבא לנגוע בידיו בקרבן – חייב לטהר את ידיו תחילה, ואם נגע בלא לטהר את ידיו – טימא את בשר הקרבן ופסל אותו מאכילה. בתקופת בית המקדש השני תקנו בית שמאי ובית הלל שגם לעניין תרומה הידיים טמאות, שכל הנוגע בתרומה בלא נטילה – פסל אותה מאכילה, וכדי שלא יכשלו באכילתה צריכים לשורפה (שבת יד). לאחר מכן הרחיבו חכמים את המצווה, וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים (חולין קו, א).
שני טעמים נאמרו בטעם מצוות הנטילה לפני אכילת הלחם. האחד, משום סרך תרומה. כלומר, כדי שהכהנים יתרגלו ליטול את ידיהם לפני אכילת התרומה, תקנו חכמים שכל ישראל יטלו את ידיהם לפני הסעודה, ובכך שמנהג הנטילה ישתרש בקרב כל ישראל, הכהנים יתחזקו יותר בנטילת ידיהם לפני אכילת התרומה. ואף שכיום בית המקדש חרב, ומפני שאין אפשרות להיטהר מטומאת מת, כבר דורות רבים שאין הכהנים אוכלים תרומה, תקנת הנטילה לא בטלה, מפני שאנו מצפים שבמהרה יבנה בית המקדש ועלינו להיות מוכנים ורגילים במנהגי הטהרה. הטעם השני, מפני שהידיים עסקניות ובתוך כך הן נוגעות במקומות מטונפים, ואין ראוי לאכול בידיים מזוהמות. כלומר, כדי לשמור על טהרת האכילה וקדושתה, תקנו חכמים נטילת ידיים לפני הסעודה. וסמכו דבריהם על הפסוק (ויקרא יא, מד): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" – "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם אלו מים ראשונים" (ברכות נג, ב). ואפילו מי שידיו נקיות, כגון שזה עתה רחץ אותן במים עם סבון, צריך ליטול את ידיו לפני אכילת הלחם, כדי לטהרן ולקדשן לקראת הסעודה (עי' שו"ע או"ח קנח, א; מ"ב א).
