חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – אם צריך לטבול את הפת במלח

בעבר היו רגילים לאפות לחמים בלא מלח, ובעת הארוחה היו מלפתים את הפת במלח או בסלט או במאכל אחר. לפיכך אמרו חכמים, שלאחר ברכת 'המוציא' ראוי לאכול את הפת באופן המשובח ביותר, ולהדגיש בכך את שבח הברכה, לכן נהגו להטעים את הפת שאוכלים אחר הברכה במלח או במאכל אחר. ומי שהיה מעוניין לאכול את הפת כפי שהיא, חריבה בלא מלח ושאר מאכלים, לא היה צריך לטבול את הלחם במלח.

כיום הלחמים שלנו אפויים עם מלח ותבלינים, נמצא שהלחם שלנו נחשב משובח, ומצד הדין אפשר לברך עליו כפי שהוא בלא להטעימו במעט מלח או סלט (שו"ע קסז, ה). ואע"פ כן, רבים נוהגים להדר לטבול את הפת במלח או בסלט, כדי שהאכילה שאחר הברכה תהיה באופן המשובח ביותר.

עוד הידור ישנו, להניח מלח על השולחן בעת הסעודה, כפי המצווה במקדש, להוסיף מלח לקרבנות, שנאמר (ויקרא ב, יג): "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". ומרמזים בזה שהשולחן דומה למזבח, והמאכל לקרבן, שהוא נותן לאדם כוח לעבודת ה' (רמ"א שם).

יש נוהגים על פי הסוד, לטבול את הלחם במלח (מ"א קסז, טו; מ"ב לג). והטעם לכך, שהלחם רומז למידת החסד, שעל ידו האדם ניזון וחי, ואילו המלח המלוח רומז למידת הדין הקשה, שכאשר השלטון ניתן בידה – העולם נחרב. וכאשר טובלים את הלחם במלח, ממתקים את המלח בזה שאנו עושים אותו טפל ללחם, שאז הוא מצטרף לחסד המזין שבלחם, ובמקום להזיק הוא מועיל. ורגילים להדר בזה בעיקר בשבתות וימים טובים.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן