ו – על איזה מאכלים ומשקים מברכים בסעודה

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/10-03-06/

הלחם הוא עיקר מזונו של האדם, וכן מצינו אצל יעקב אבינו, בבורחו מפני עשו אחיו, שהתפלל על הלחם, שנאמר (בראשית כח, כ): "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלוֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". וכן מצינו בעת הרעב במצרים, כאשר פנו המצרים אל יוסף אמרו (בראשית מז, טו): "הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ", והיו מוכנים למכור את כל אשר להם בלחם. וכן כאשר יוסף פרנס את בית אביו, נקרא כל אשר נתן להם לחם, שנאמר (שם יב): "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף", וכן נאמר בדניאל (ה, א), על המלך בלשאצר שעשה סעודה גדולה – "עֲבַד לְחֶם רַב".

הרי שכלל מאכלו של האדם נקרא לחם, לפיכך ברכת 'המוציא' פוטרת את כל המאכלים שנאכלים בסעודה, כגון בשר, דגים, תפוחי אדמה, אורז, עדשים, גבינות, סלט ירקות, סלטים מבושלים וכדומה. ואף אם אוכלם לבדם, בלא לחם, ברכת 'המוציא' פוטרתם. שברכת 'המוציא' אינה מכוונת רק כלפי הלחם ומה שנאכל ממש עמו, אלא על כל המאכלים שנועדו להשביע. כי עיקר מגמת הלחם להשביע, ולכן כל מה שנאכל לשם שביעה נחשב כטפל ללחם ונפטר בברכתו. וכתבו האחרונים, שכדי ששאר המאכלים ייפטרו בברכת הלחם, צריך שלכל הפחות יאכל מן הלחם כשיעור 'זית'.

אולם מאכלים שנועדו לקינוח, היינו אותם המאכלים שאדם רגיל לאכול מפני טעמם הטוב ולא כדי לשבוע, כגון תמרים, ענבים, אבטיח וכיוצא בהם, אינם נפטרים בברכת 'המוציא'. מפני שברכת 'המוציא' חלה רק על מאכלים שנועדו לשביעה, שהם עיקר הסעודה, אבל הקינוחים שנאכלים כדי להוסיף טעם טוב, שאותם רגילים לאכול בסוף הארוחות או ביניהן, הם תוספת על הסעודה, ועליהם צריך לברך בנפרד.

ולכן האוכל מפירות האילן בסעודתו מברך 'העץ', והאוכל אבטיח מברך 'האדמה', והאוכל גלידה או פודינג מברך 'שהכל'. וכל זה לגבי הברכה הראשונה, אבל ברכה אחרונה אין צריך לברך עליהם, מפני שברכת המזון פוטרת את כל המאכלים שנאכלו בסעודה, בין לשביעה ובין לקינוח (שו"ע קעז, א).[6]

גם משקים שאדם רגיל לשתות בתוך סעודתו, כגון מים, מיץ ומשקאות חריפים, נפטרים בברכת 'המוציא'. וכן קפה ותה שרגילים לשתות לאחר האוכל, נחשבים בכלל הסעודה ונפטרים בברכת 'המוציא'. אבל יין, מפני חשיבותו אינו נפטר בברכת 'המוציא' (להלן ז, ג).

ולגבי משקאות חריפים ששותים לאחר האוכל, אם מגמת שתייתם לסייע לעיכול ולהרגשה הטובה של הסעודה, ברכת 'המוציא' פוטרתם. אבל אם נועדו לקינוח וטעם טוב, צריך לברך עליהם 'שהכל'.[7]


[6]. ברכות מא, ב: "אמר רב פפא: הלכתא, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה – אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה – טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם". לרש"י, דברים הבאים מחמת הסעודה, הכוונה שנאכלים עם הלחם, ולכן נפטרים בברכתו. ולשאר הראשונים, כל המאכלים שנועדו לשביעה כלולים בברכת 'המוציא' (מאירי). והריטב"א ביאר זאת על פי הרחבת יסוד עיקר וטפל, שכל המאכלים המשביעים נעשים טפלים ונגררים אחר הלחם. וכדבריהם פסק בשו"ע קעז, א, והוסיף בסעיף ד', שאפילו אם לא כיוון עליהם בעת שבירך 'המוציא', ברכת 'המוציא' פוטרתם. אלא שהסתפקו האחרונים כמה לחם צריך לאכול כדי שייחשב לעיקר, עיין מ"ב קעז, ג. והסכימו רוב האחרונים, שדי באכילת כזית (דגמ"ר, א"א בוטשאטש קסז, א, אג"מ או"ח ד, מא).

[7]. היין אינו נפטר ב'המוציא' כמבואר בברכות מא, ב, ולהלן ז, ג. ולגבי שאר משקים, לדעת בה"ג, רי"ד ועוד, ברכת 'המוציא' אינה פוטרת שתייה, ואפילו על מים צריך לברך 'שהכל'. ורק ברכת היין פוטרת את שאר משקים. כמו למשל בשבת, הברכה על היין שבקידוש פוטרת את שאר המשקים שיביאו אח"כ בסעודה. לעומת זאת, דעת ר"ת, ר"י, רשב"א, תר"י ועוד רבים, השתייה נגררת אחר האכילה, ולכן ב'המוציא' פוטר משקים. וכך דעת רוה"פ, וכך המנהג. והר"ם והרא"ש הסכימו שברכת 'המוציא' פוטרת משקים, אלא שכדי לצאת מהספק הציעו שישתה מעט לפני הסעודה, ואז לכל הדעות יצטרך לברך על השתייה, ובברכתו יפטור את כל מה שישתה בסעודה. וכתב בשו"ע קעד, ז, שכך ינהג "הרוצה להסתלק מן הספק". ולבא"ח נשא ה, כך נכון לנהוג. ומ"מ הנוהג כן צריך להקפיד מאוד לשתות פחות מכשיעור המחייב ברכה אחרונה, שאם ישתה כשיעור, יכנס לספק גדול יותר, שלדעת רבים יצטרך לברך על מה ששתה ברכה אחרונה (כמבואר להלן הלכה יב, ועיין להלן י, י, שי"א שהשיעור הוא חצי ביצה). למעשה, רבים כתבו שזו מידת חסידות בלבד (כך משמע מהרמ"א, אול"צ ח"ב יג, ו, ברכ"ה ח"ג י, 253, ילקוט יוסף קעד, ה). אכן בפועל רבים נוהגים שלא לדקדק ולברך על שתייה לפני הסעודה.

לח"א מג, יא, השותה קפה צריך לברך 'שהכל', כי אינו חלק מהסעודה. ורבים כתבו שאין לברך עליו, כי הוא חלק מהסעודה (ערוה"ש קעד, יד, ברכ"ה ח"ג י, 261). ולגבי משקאות חריפים, לרש"ל ולבוש, צריכים ברכה, ולמ"א והגר"ז, אם שותים אותם במשך האכילה, כיוון שהם מעוררים את התיאבון הם חלק מהסעודה ואין מברכים עליהם, אבל לאחר הסעודה צריכים ברכה. ובילקוט יוסף קעד, ח, כתב שגם אחר הסעודה לא יברך. למעשה ההלכה כמבואר למעלה. ובמ"ב קעד, לט, ובאו"ה 'והמנהג', הציע שבמקום שיש ספק (קפה ושתייה חריפה), ישתה יין ובברכתו יפטור את שאר המשקאות (וכשעושים קידוש, ברכת היין פוטרת את כל המשקים ששותים עד ברהמ"ז). וכשלא בירך על היין תחילה, אם יאכל סוכריה או גלידה ויברך עליהם 'שהכל', יוכל לכוון לפטור מספק את השתייה.

פורסם בקטגוריה ג - ברכת המוציא. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן