מהתורה חייב אדם לברך ברכת המזון כאשר אכל סעודה עם לחם ושבע, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". וחכמים הוסיפו ותקנו, שגם אדם שאכל כ'זית' לחם, כיוון שנהנה, יברך את כל ברכת המזון. אמרו חכמים (ברכות כ, ב), שטענו המלאכים לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י, יט): אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, והלא אתה נושא פנים לישראל, שנאמר (במדבר ו, כו): יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ, והם מדקדקים על עצמם ומברכים עד כזית".
כאשר התעורר לאדם ספק אם בירך ברכת המזון על מה שאכל. אם שבע, כיוון שהספק הוא במצווה מהתורה עליו להחמיר ולברך את ברכת המזון. ואם לא שבע, כיוון שהספק במצווה מדברי חכמים – לא יברך (שו"ע קפד, ד).
אם חבירו זוכר שראה אותו מברך, יכול לסמוך עליו (מהרש"ם ד, כט). וכן אם הוא יודע בעצמו שהוא רגיל לברך מיד לאחר אכילתו, למרות שאינו זוכר זאת במדויק, יכול לסמוך על החזקה שמן הסתם בירך (עפ"י הלק"ט ב, רעח, ועי' כה"ח קפד, כא).
לדעת רוב הפוסקים, גם אם אכל מהלחם שיעור כ'זית' בלבד, אם אכל עוד מאכלים, ומכולם יחד נעשה שבע, הרי שהוא חייב לברך ברכת המזון מהתורה.[4]
כמובן שגם נשים חייבות בברכת המזון, אלא שהתעורר ספק האם חיובן מהתורה או מדברי חכמים, שאולי כמו בכמה דברים, יש הבדל בין גברים ונשים, שאצל הגברים הדגש יותר על החובה, ואילו אצל הנשים הדגש יותר על ההתנדבות. אמנם כל הספק הוא רק לגבי השאלה האם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, אבל מדברי חכמים ברור שנשים חייבות כגברים (שו"ע קפו, א, מ"ב קפז, ט).[5]
לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מהתורה רק מי ששבע מסעודה ובה לחם חייב בברהמ"ז, שנאמר: "וְשָׂבָעְתָּ", וחכמים הם שחייבו לברך ברהמ"ז על פחות, לר' מאיר על אכילת כ'זית', ולר' יהודה על כ'ביצה' (ברכות מט, ב). וכ"כ בה"ג, רש"י, רמב"ם, ר"ת, רי"ד, רא"ש, סמ"ג ועוד רבים, ופסקו כר' מאיר. וכן נפסק בשו"ע קפד, ו, ועי' באו"ה 'בכזית'. לעומת זאת, י"א שהואיל ונאמר: "וְאָכַלְתָּ", גם מי שלא שבע חייב בברהמ"ז מהתורה (והגמ' בברכות כ, ב, אינה להלכה). לדעת רמב"ן וראב"ד, החיוב מהתורה כבר משאכל כ'זית' לחם, ולתר"י ורי"ו, האוכל כ'ביצה' חייב מהתורה. וראו להלן י, 1.
מהרבה פוסקים משמע ששיעור שביעה תלוי בהרגשת זה שאוכל, וכ"כ בספר החינוך. אמנם לדעת רבותיו של רש"י (ברכות מב, א), גם כשלא שבע, אם אכל שיעור שמקובל לשבוע ממנו – חייב מהתורה (מ"ב קפד, כב, שעה"צ כה).
בפשטות מצרפים את שאר המאכלים שאוכלים בסעודה לשיעור שביעה, שאם לא כן, פעמים רבות יצא שאדם ששבע לא יהיה חייב בברכה מהתורה. וכ"כ הלק"ט ב, רכז, שועה"ר קסח, ח, שאם אכל שיעור פת כ'זית' ועוד מאכלים ושבע מכולם יחד, חייב בברהמ"ז מהתורה. וכ"כ אג"מ או"ח ד, מא. אמנם בפמ"ג קפד, א"א ח, נטה לבאר שרק אם שבע מהפת בלבד חייב מהתורה. וכ"כ צל"ח ופני יהושע. ועי' בסוף באו"ה קפד, ו, 'כזית', שאם המאכלים הנוספים נועדו ללפת את הפת בוודאי חייב מהתורה. למעשה, דעת הרבה אחרונים שאם אכל כ'זית' פת ושאר מאכלים ושבע – חייב מהתורה (עי' חזון עובדיה ברכות עמ' רלח).
לדעת היראים ועוד כמה פוסקים, מי שצמא בסעודה ולא שתה, אינו חייב מהתורה, מפני שלדעת ר' מאיר פירוש המילה 'ואכלת' שיעור כ'זית', 'ושבעת' היא שתייה. ולכן טוב שהבא לברך ברהמ"ז לא יהיה צמא, כדי שיזכה במצווה מהתורה לכל הדעות. והרמ"א קצז, ג, חשש לדעתו, שלכתחילה לא יוציא מי שצמא בסעודה ולא שתה את מי ששתה. וייתכן שכוונת היראים למשקה משכר, שמי שרצה לשתות ממנו בסעודה ולא שתה, אינו שבע בשלימות, ואינו חייב בברהמ"ז מהתורה.
החוזר לברך מספק, לדעת רוה"פ יברך גם 'הטוב והמטיב' (מ"א קפד, ז, מ"ב יג).
[5]. בגמ' ברכות כ, ב, הועלתה שאלה האם נשים חייבות בברהמ"ז מהתורה כגברים או מדברי חכמים. והטעם שאולי חיובה מדברי חכמים בלבד, כי הארץ לא נתחלקה לנשים (רש"י), או מפני שהזכרת 'ברית' ו'תורה' מעכבת (ברכות מט, א), ונשים אינן מחויבות במצוות הברית ותלמוד תורה (תוס').
נחלקו הראשונים במסקנת הגמרא. לדעת רי"ף, ראב"ד, רמב"ן ועוד, נשים חייבות מהתורה. ולדעת רמב"ם, רא"ש, תר"י, ועוד רבים, ישנו ספק. להלכה, כאשר אשה שבעה ומסופקת אם בירכה ברהמ"ז, לדעת שערי אפרים, ח"א, מג"ג, חייבת לברך. ולדעת רע"א, ברכ"י, יחו"ד ו, י, לא תברך. ולמעשה רשאית לברך (מ"ב קפו, ג).
