בימים קדושים שהיו מקריבים בהם קרבן מוסף, תקנו חכמים להזכיר בברכת המזון את קדושת היום, שאין האכילה בימים אלו כאכילה של ימי חול, אלא יש בה תוספת מצווה וקדושה, וצריך לתת לכך ביטוי בברכה. בשבת אומרים: 'רצה והחליצנו'; וביום טוב, חולו של מועד וראש חודש אומרים: 'יעלה ויבוא'. תקנו לומר את ההוספה בברכת 'בונה ירושלים' מפני שיש בה בקשת רחמים, ואף ההזכרה שתקנו חכמים יש בה בקשת רחמים. ב'רצה והחליצנו' מבקשים שנזכה לקדושת יום השבת, לשבות ולנוח בו, ולראות בנחמת ציון וירושלים. וב'יעלה ויבוא' מבקשים שיזכרנו ה' לטובה וירחם עלינו ויושיענו (ברכות מט, א, שבת כד, א, תוס' שם).
כשחל יום טוב או ראש חודש בשבת, אומרים תחילה 'רצה והחליצנו', כי השבת תדירה וקדושה יותר, ואח"כ אומרים 'יעלה ויבוא' (שו"ע קפח, ה, מ"ב יג).
בחנוכה ופורים שתקנו חכמים להודות בהם על הנס, מוסיפים בברכת הארץ, שהיא ברכת הודאה, נוסח 'על הניסים'.
מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית של שבת לפני שקיעת החמה וסיימה לאחר צאת הכוכבים, אומר בברכת המזון 'רצה והחליצנו'. שהואיל ותחילת אכילתו היתה בשבת, כבר בשבת התחייב בברכת המזון, וממילא התחייב להזכיר בה 'רצה והחליצנו'. וכן הדין בשאר ימים, שאם התחיל את הסעודה בזמן שהיה צריך להוסיף דבר בברכת המזון, למרות שסיים את סעודתו אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף ולהזכיר את מה שכבר התחייב להוסיף בתחילת הסעודה. וכן להיפך, אם התחיל את סעודתו ביום רגיל והמשיך בסעודתו אחר צאת הכוכבים ביום שהוא ראש חודש, כיוון שהמשיך לאכול כזית פת אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף בברכת המזון 'יעלה ויבוא'.[6]
אם חל ראש חודש במוצאי שבת, והמשיך לאכול כזית פת אחר צאת הכוכבים, נחלקו הפוסקים מה יאמר בברכת המזון, האם יזכיר רק את ראש חודש (מ"א קפג, יג), או רק את השבת (בא"ח, יחו"ד ג, נה), או שיזכיר את שניהם, כי זמן הסעודה מחבר את שני הזמנים (ט"ז ז, שועה"ר יז). ויש נוהגים לסיים את סעודתם לפני צאת הכוכבים כדי לצאת מהספק ולהזכיר 'רצה' בלבד. ולדעת מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, אם ירצה להאריך בסעודתו אחר צאת הכוכבים, ויאכל אז כזית פת, יאמר 'רצה' ו'יעלה ויבוא' (עולת ראיה ח"א עמ' שסד).
