ו – המזמן והמסובים בברכת המזון

פורסם בקטגוריה ה - זימון. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/10-05-06/

בימי חז"ל נהגו שהמזמן היה מברך את ברכת המזון בקול והמסובים היו מכוונים ליבם לברכתו ועונים אחריו אמן ויוצאים בשמיעתם ידי חובת ברכת המזון. ומלכתחילה כך עדיף, שבזה שכולם יוצאים יחד בברכה מתרבה כבוד שמיים. אלא שכתבו הראשונים, שהואיל ורבים מתקשים לכוון את דעתם למה שיאמר המברך, עדיף שכל אחד מהמסובים יאמר בפיו את כל ברכת המזון עם המזמן, שעל ידי כך יתרכזו יותר בברכה (שו"ע קפג, ז, מ"ב כז). וכיוון שממילא אין המזמן מוציא את המסובים ידי חובתם, רבים מעדיפים כיום שכל אחד יברך לעצמו את ברכת המזון בקצב המתאים לו. ואע"פ כן, יותר מהודר שהמזמן יברך את כל הברכות בקול רם, והמסובים יאמרו עמו את ברכת המזון מילה במילה, שעל ידי כך יש להם את המעלה של "ברוב עם הדרת מלך". ועוד, שעל ידי כך, בדרך כלל, יכוונו יותר.[8]

נחלקו הפוסקים עד היכן מצוות הזימון, כלומר עד היכן צריכים המסובים לשמוע את המזמן כדי לצאת ידי חובת זימון. יש אומרים שברכת הזימון מסתיימת באמירת "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". וממילא לפי זה, אף שטוב שהמסובים ישמעו מהמזמן את ברכת 'הזן' ויאמרו אותה עמו בלחש, מכל מקום גם אם לא שמעו ממנו את הברכה יצאו ידי מצוות זימון. ומי שהפסיק באמצע סעודתו כדי להצטרף לזימון, רשאי מיד אחר שענה "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" להמשיך לאכול. וכך הוא מנהג ספרדים (רי"ף, רמב"ם ושו"ע ר, ב).

ויש אומרים שמצוות הזימון נמשכת עד סוף ברכת 'הזן'. וכך הורו פוסקי אשכנז. ולדעה זו, חובה על כל המשתתפים בזימון לשמוע את המזמן אומר את כל הברכה הראשונה, וכן מי שבאמצע הסעודה מפסיק כדי להצטרף לזימון, יכול לחזור לאכול רק לאחר סיום ברכת 'הזן'. ואם המזמן לא אמר את ברכת 'הזן' בקול, לא יצאו ידי מצוות זימון (תוס', רא"ש, רמ"א, מ"ב קפג, כח, בא"ח קרח ט).

למעשה, לכתחילה יש להקפיד שהמזמן יאמר בקול את כל ברכת 'הזן', וכאשר יש שם מסובים רבים, צריך שיהיה למזמן קול חזק כדי שכל המסובים ישמעוהו. ובדיעבד, אם המזמן אמר את הברכה הראשונה בלחש, יצאו ידי חובת זימון.[9]

כאשר הסעודה רבת משתתפים, וקשה למזמן להשמיע את קולו בלא רמקול, מוטב שייעזר בו כדי שהכל ישמעו אותו ויצטרפו לברכת המזון, ויתרבה על ידי כך כבוד שמיים. ואע"פ כן יזמן בקול רם כפי יכולתו, כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו לשמוע את קולו בלא הרמקול (עיין להלן יב, י).[10]


[8]. כ"כ בב"י קפג, ז, עפ"י שבה"ל, או"ח, תשב"ץ (ועפ"י הרא"ש לעניין ברכות ק"ש), שכל אחד צריך לברך עם המזמן בלחש. ואמנם הב"ח חלק עליו, שעיקר ברכת הזימון שהמזמן יוציא את השומעים ידי חובתם. אולם רוב האחרונים כתבו כשו"ע, שהמזמן יברך בקול והמסובים יאמרו עמו את הברכה מילה במילה, וכ"כ בשועה"ר קפג, י, ח"א מח, א, מ"ב קפג, כז, ועיין בברכ"ה ח"ב ו, 21-24. ורק כאשר נמצא שם מי שאינו יודע לברך, יצא ידי חובתו בשמיעת המזמן.

למנהג אשכנז, נכון שהמסובים יקדימו מעט בסיום כל ברכה כדי שיענו אמן אחר המזמן (רמ"א קפג, ז). ולמנהג ספרד, לא יענו אחריו אמן, מפני שכל זמן שהם מברכים בעצמם, אסור להם להפסיק לעניית אמן, ולכן טוב שיסיימו את הברכה יחד עם המזמן, כדי שלא יהיה סיפק בידם לענות אחריו אמן (ילקוט יוסף קצב, ד, ברכת ה' ח"ב ו, 25).

[9]. נחלקו בברכות מו, א: "עד היכן ברכת הזימון? רב נחמן אמר עד 'נברך', רב ששת אמר עד 'הזן'". הרי"ף והרמב"ם פסקו כרב נחמן, ולכן אין ברכת 'הזן' חלק מהזימון. ולדעת בה"ג, תוס', רא"ש, ראב"ד, הלכה כרב ששת. אלא שנחלקו בהסבר דעתו: לתוס', רא"ש ותר"י, רק מי שמצטרף לזימון ומתכוון להמשיך לאכול צריך לשמוע את 'הזן', שהואיל ואינו מברך, אין לזימון על מה לחול אם לא ישמע עד סוף 'הזן', וכ"כ הרמ"א ר, ב. ולרש"י, ר"ח, ראב"ד ותשב"ץ, לרב ששת ברכת 'הזן' היא חלק מהזימון, וכל שלא שמע מהמזמן את ברכת 'הזן', גם אם אמרה בעצמו, לא יצא ידי מצוות זימון. וכ"כ במ"ב קפג, כח, שצריכים כולם לשמוע את המזמן אומר ברכת 'הזן', וממילא יש להקפיד שקולו של המזמן יהיה חזק (מ"ב קצג, יז). אמנם שלושה שמצטרפים לעשרה כדי שיוכלו להזכיר השם, והם אח"כ יזמנו בעצמם (כדלהלן יב), גם למ"ב אינם צריכים לשמוע מהמזמן את ברכת 'הזן' (מ"ב ר, ט). ורבים מיוצאי אשכנז אינם מקפידים להקשיב לברכת 'הזן' מפי המזמן, וסומכים על הפוסקים כרב נחמן, ועל תוס', רא"ש ותר"י, שאף לרב ששת אם הם מברכים עתה, אינם צריכים לשמוע ברכת 'הזן' (וע' חזו"א לא, ב, פס"ת קפג, טו).

[10]. עיין להלן יב, ט, שנחלקו האחרונים אם אפשר לצאת ידי חובה בשמיעת רמקול. ולגבי זימון יש סברה נוספת להקל (הובאה בשבט הלוי י, מ), שהזימון נועד לעורר את המסובים לקדש יחד את השם בברהמ"ז, ואינו מוציאם ידי חובת ברכה שהם חייבים בה, ולכן אין צריך שדווקא קולו המקורי של המזמן יישמע. ואמנם יש סוברים שגם זימון אסור ברמקול (עיין בסוף ספר 'כיצד מזמנין', ופס"ת קצג, ג). ולדעתם, כשאין שם מי שיכול להשמיע את קולו לכולם, עדיף שייפרדו לחבורות של עשרה. אולם למעשה נראה שעדיף לזמן ברמקול, מפני שסברת המקילים בזימון נראית, וכך הוא המנהג הרווח, ועל ידי זה מתרבה כבוד שמיים. ועוד, שיש לחשוש שאם יתחלקו לקבוצות, רבים יפסידו את הזימון. אלא שלכתחילה כדי לחוש לדעת המחמירים, טוב שהמזמן יגביה את קולו כפי יכולתו, וירחיק מעט את הרמקול מפיו, כדי שרבים ככל האפשר יוכלו לשומעו גם אם לא היה מסתייע ברמקול.

פורסם בקטגוריה ה - זימון. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן