היין היוצא מהענבים הוא משקה בעל תכונות מיוחדות, הוא גם מזין וגם משמח בזכות האלכוהול שבו. וכך ברא הקב"ה את הענבים, שעל קליפותיהם דבוקים שמרים, וכאשר דורכים את הענבים ומשאירים את קליפות הענבים עם הנוזל שיצא מהם, על ידי השמרים נוצרת תסיסה שהופכת את הסוכרים שבנוזל הענבים לאלכוהול. כך נוצר היין בעל הטעם העמוק והמיוחד עם האלכוהול המשמח. וזה הפרי היחיד שבאופן טבעי, בלא צורך בידע מקצועי ומכשירים מיוחדים, אם ידרכוהו וישאירוהו לתסוס, יהפוך למשקה מזין שיש בו אלכוהול. ואף דוד המלך, במזמור ההודאה על פלאי הבריאה, הזכיר את היין המשמח, שנאמר (תהלים קד, טו): "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ".
מקובל לחשוב בפשטנות, שראוי לצדיק הרוצה להתקדש להיות קודר ועצוב, להתרחק עד כמה שאפשר מהחיים הממשיים, כדי שלא להיגרר אחר התאוות הרעות, הליצנות והגאווה. אולם לפי הדרכת התורה, הקדושה צריכה להתגלות בכל תחומי החיים, ברוח ובחומר, בהנאה הרוחנית ובטעם הטוב. ולא רק למזון המשביע ההכרחי לקיומו של האדם יש ערך, אלא אף ליין המשמח.
ואף שכל יהודי מתמלא עונג רוחני בשעה שהוא דבוק בתורה ובמצוות, כל זמן שהגוף אינו שותף בשמחה, לא רק גופו חסר אלא אף שמחתו הרוחנית חסרה. ולכן צריך אדם להיות שלם ברוחו ובגופו, וכשהוא שמח על דבר חיובי שעשה, טוב שישתף את גופו בשמחה. זהו שתקנו חכמים לברך על כוס יין בכל אירוע חשוב שיש לו ערך רוחני, כדי שהשמחה הרוחנית תהיה מלוּוה בשמחה גשמית. כך תקנו כוס יין לאירוסין וכוס יין לנישואין, כוס יין לברית מילה וכוס יין לפדיון הבן, כוס יין לקידוש של שבת ומועד וכוס יין להבדלה. ואף לאחר שאדם סועד בחבורה והוא מודה לה' בברכת המזון, תקנו לברך על כוס יין, כדי שהאכילה וההודאה הנמשכת ממנה תהיה בשמחה (לעיל ה, יג-טו).
זהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א): "אין אומרים שירה אלא על היין". השירה היא ביטוי של שלמות, והשלמות מוכרחה לכלול את הרוחניות והגשמיות כאחד (עין איה שם). וכן אמרו בזוהר (ח"ג קפט, ב): "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין".
ואף התורה נמשלה ליין (תענית ז, א, ספרי דברים יא, כב), שאף היא נועדה לתקן את העולם כולו, ברוחניות ובגשמיות, באמת הטהורה ובשמחה החיונית. ואף ישראל, שנבראו לגלות דבר ה' בשלמות, נמשלו לגפן (ישעיהו ה, א-ז; שמו"ר מד, א).
לכן יש בנדרו של נזיר, שלא לשתות יין, צד מסוים של חטא (תענית יא, א), כי הוא מונע מעצמו שמחה גשמית שיכולה לתרום לשלמותו. ואמר רבא על עצמו, שבזכות היין ששתה והריח הטוב שהריח, נפתח שכלו לחידושי תורה (עי' יומא עו, ב).
