האוכל פרי כדרך שמקובל לאוכלו, בין חי בין מבושל, מברך עליו כברכתו, אם הוא פרי אדמה – 'האדמה', ואם פרי עץ – 'העץ'. ואם אכלו שלא כדרכו, איבד את מעלתו, אבל כיוון שהוא עדיין ראוי לאכילה בשעת הדחק, מברך עליו את הברכה הכללית – 'שהכל' (שו"ע רה, א; רב, יב).
למשל, תפוח אדמה ודלעת, רגילים לאכול מבושלים ולא חיים. לפיכך, האוכלם מבושלים מברך 'האדמה', והאוכלם חיים, אם הם ראויים לאכילה בשעת הדחק – מברך 'שהכל' (שו"ע רה, א). אבל אם אינם ראויים לאכילה אפילו בשעת הדחק, כגון פלפל חריף ושאר תבלינים, אין מברכים עליהם כלל (שו"ע רב, טז).
פירות העץ, כמו תפוחים ואגסים, רגילים לאכול גם חיים וגם מבושלים, לפיכך, בשני המצבים ברכתם 'העץ'.
יש פירות, כדוגמת שום ובצל, שאין רגילים לאוכלם חיים בפני עצמם, אלא תמיד הם טפלים למאכל אחר ותפקידם לתת בו טעם. וכיוון שכך, אִבדו את מעלתם הייחודית כפרי, והרוצה לאוכלם חיים בפני עצמם, יברך 'שהכל'. אבל המבשל או צולה את הבצל כדי לאוכלו כך, יברך עליו 'האדמה' (עפ"י מ"ב רה, ה-ז).
והכל תלוי במנהג המקום, לדוגמה, לפני כמאה שנה היה מקובל באירופה לאכול כרוב רק כשהוא מבושל או כבוש, ומי שהיה אוכלו חי, היה מברך 'שהכל' (מ"ב רה, ד). ואילו במזרח התיכון היה מקובל לאוכלו גם כשהוא חי, וממילא היו מברכים עליו 'האדמה' (כה"ח רה, ח). כיום בארץ ישראל, גם יוצאי אשכנז התרגלו לאכול כרוב חי, ולכן השתנה הדין לגביהם, שאף הם מברכים עליו 'האדמה'.[11]
בדינים אלו גם אם טעה יצא בדיעבד ידי חובה. לדוגמה, אם היה צריך לברך על פרי מבושל 'העץ', וטעה וחשב שאין זו דרך אכילתו ובירך 'שהכל' – יצא, שעל הכל אם בירך 'שהכל' יצא. וכן להיפך, אם אכל תפוח אדמה חי, שהיה צריך לברך עליו 'שהכל', כי אין דרך לאוכלו חי, וטעה ובירך עליו 'האדמה' – יצא, מפני שאכן הוא פרי אדמה (שו"ע רו, א, מ"ב ג).[12]
[12]. כתב בשע"ת רו, א, שבמקרה של ספק, עדיף לברך את הברכה המבוררת יותר, 'העץ' או 'האדמה'. אולם למעשה, במקום של ספק, ההוראה לברך את הברכה הבטוחה יותר: אם הספק בין 'האדמה' ל'העץ' – 'האדמה'. ואם הספק בין 'האדמה' ל'שהכל' – 'שהכל', כמבואר בשו"ע רו, א, שעה"צ רה, ז, וכפי שכתבתי בהערה 9.
