ב – דרך הנאה

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/10-09-02/

הנאת האכילה כוללת שני מרכיבים: הנאת החיך מטעמו של האוכל, והנאת המעיים מערכו התזונתי, שמעניק לאדם כוח וחיוניות. ויש מקרים שבהם אדם נהנה במעיו ולא בגרונו, ואזי הדין הוא, שאם אכל כדרך אכילה, עליו לברך לפני אכילתו.

למשל, חולה שאינו מסוגל להרגיש בטעם האוכל, כיוון שהאוכל מזין אותו – עליו לברך. וכן כשאדם בולע את מזונו בלי להרגיש את טעמו, כיוון שהוא מזין אותו – עליו לברך. אבל חולה שמזינים אותו דרך צינור (זונדה) שמזרים את מאכלו לתוך קיבתו, אינו מברך לא לפני אכילתו ולא אחריה. ואף שיש לו מזה תועלת מרובה, שעל ידי כך הוא מקבל את המזון הנצרך לו לקיומו, מכל מקום כיוון שאין זה כדרך אכילה, לא חלה על כך תקנת הברכות. ואם ירצה להדר, יוכל לומר תודה לה' בנוסח שימציא לעצמו או בפסוקים שיש בהם הודאה לה'.

ומי שאכל מאכל מר או חמוץ, שטעמו דוחה, למרות שהוא מזין, לא יברך עליו, מפני שאין דרך לאכול דברים שטעמם דוחה. ולכן השותה שמן זית או חומץ, שטעמם מעורר דחייה, אינו מברך. וכן האוכל מיני תבלינים, שמרוב חמיצותם או חריפותם אין רגילים לאוכלם לבדם, אינו מברך. אבל מי שבאופן אישי נהנה מטעם החומץ, השמן או התבלינים, הואיל ועבורו זוהי דרך אכילה או שתייה, מברך 'שהכל'. וכן להיפך, מי שנאלץ לאכול אוכל מסוים שמאוס עליו, למרות שבעיני אחרים הוא נחשב לאוכל טוב, לא יברך הואיל ועליו הוא מאוס.[2]

אדם שאוכל מאכל שטעים לו אבל מבחינה תזונתית גורם לו יותר נזק מתועלת, צריך לברך עליו, משום שבפועל הוא נהנה ממנו כדרך אכילה. למשל, חולה סכרת שאוכל שוקולד, או חולה לב שאוכל מאכל שומני, או הסובל מצרבת שאוכל מאכל מטוגן, אף שהמאכל עלול להזיק לו, כיוון שהוא נהנה בגרונו ואוכלו כדרך אכילה, עליו לברך. אבל אם מדובר במאכל שממש מסכן את נפשו של החולה, לא יברך עליו, הואיל ואסור לו לאוכלו.[3]


[2]. מבואר בברכות לה, ב, שהשותה שמן זית אינו מברך עליו, מפני שמזיקו, וכן נפסק בשו"ע רב, ד. ומבואר ברא"ה, ריטב"א, מ"א ח, וערוה"ש כ, שהכוונה ב'מזיקו' שהוא מעורר דחייה בגרונו. וכן מסתבר שמבחינה תזונתית אין בו פגם, וההיזק הוא שהוא גורם לתחושת גועל. וכן פסק בשו"ע רד, ב, שעל חומץ חזק אינו מברך כלום מפני שמזיקו. וכן פסק בשו"ע רב, טז, שאינו מברך על פלפל חריף וזנגביל יבש, מפני שאין הנאה באכילתם. ומי שבאופן אישי נהנה, יברך (פס"ת רב, 56, 197).

אם נהנה רק במעיו ולא בגרונו (אבל גם לא סבל בגרונו), י"א שצריך לברך (אגלי טל טוחן סב, מחב"ר רד, א), לפי"ז יתכן שהמקבל מזון בזונדה צריך לברך. וי"א שגם אם נהנה בגרונו ולא במעיו – מברך (אוהל מועד עפ"י ב"י רי, ב, תה"ד קנח בדעת ר"ח, לכן לדעתם אם טעם 'רביעית' אף שלא בלע אותה צריך לברך). ודעת רוה"פ שחכמים תקנו ברכה רק כשנהנה בגרונו ובמעיו. וכשאין הנאת גרון ומעיים, זה סימן שאין זו דרך אכילה. ולכן אין מברכים על מאכל שנכנס בזונדה (עיין שערים המצוינים בהלכה נ, ח, פס"ת רד, יג, וזה"ב ע' 112-113). ובציץ אליעזר (יב, א; יג, לה, ג) כתב, שאם קיבל מזון בזונדה, ויש שם אדם אחר שצריך לברך ברכה אחרונה, טוב שישמע ממנו ברכה ויכוון לצאת. אבל אם קיבל מים באינפוזיה – אין צורך להדר בזה.

אמנם כאשר בלע מאכל טוב, אף שהוא עצמו לא נהנה, מ"מ כיוון שבדרך כלל נהנים ממנו, נחשב שיש בו הנאת גרון ומעיים. ורק אם יסבול בגרונו מהטעם הדוחה – לא יברך (שועה"ר תעה, כה). וכן קטן שהוריו חייבוהו לאכול, וחולה שהרופאים ציווהו לאכול, הואיל וחייבוהו לטובתו, צריך לברך, כל עוד האוכל אינו מעורר אצלו גועל (פס"ת רד, 79-80, ועי"ש רד, יט).

[3]. בברכות לו, א, מבואר שעל קמח שעורים מברך 'שהכל' למרות שקשה לקוקיאני, היינו לתולעים שבמעיים (וכ"כ שו"ע רד, א). מכאן שגם כאשר יש נזק בריאותי באכילה, כל שיש ממנה הנאה – מברך. וכעין מה שאמרו שמי שיש לו בשורה טובה ורעה כאחד, מברך על הטובה ועל הרעה (ברכות נט, ב: "מת אביו והוא יורשו", שו"ע רכג, ב, וע' גם רכב, ד), ואף כאן, כיוון שיש גם טובה בהנאה, עליו לברך עליה. אבל אם יש בו סכנה קרובה ומוחשית, הרי הוא כדבר איסור שאינו מברך עליו כמבואר בשו"ע קצו, א, ולהלן יב, י.

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן