חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – דרך הנאה

הנאת האכילה כוללת שני מרכיבים: הנאת החיך מטעמו של האוכל, והנאת המעיים מערכו התזונתי, שמעניק לאדם כוח וחיוניות. יש מקרים שבהם אדם נהנה במעיו ולא בגרונו, ואזי הדין, שאם הוא אוכל כדרך אכילה, עליו לברך לפני אכילתו.

לדוגמה, חולה שאינו מסוגל להרגיש בטעם האוכל, כיוון שהאוכל מזין אותו – עליו לברך. וכן כשאדם בולע את מזונו בלי להרגיש את טעמו, כיוון שהוא מזין אותו – עליו לברך. אבל חולה שמזינים אותו דרך צינור (זונדה) שמזרים את מאכלו לתוך קיבתו, אינו מברך לא לפני אכילתו ולא אחריה. ואף שיש לו מזה תועלת מרובה, שעל ידי כך הוא מקבל את המזון הנצרך לקיומו – כיוון שאין זה כדרך אכילה, לא חלה על כך תקנת הברכות. ואם ירצה להדר, יודה לה' בנוסח אישי.

האוכל מאכל מר או חמוץ שטעמו דוחה, למרות שהוא מזין, לא יברך, מפני שאין דרך לאכול דברים שטעמם דוחה. ולכן השותה שמן זית או חומץ, שטעמם מעורר דחייה, אינו מברך. וכן האוכל מיני תבלינים, שמרוב חמיצותם או חריפותם אין רגילים לאוכלם לבדם, אינו מברך. אבל מי שבאופן אישי נהנה מטעם החומץ, השמן או התבלינים, הואיל ועבורו זוהי דרך אכילה או שתייה, מברך 'שהכל'. וכן להיפך, מי שנאלץ לאכול אוכל מסוים שמאוס עליו, למרות שבעיני אחרים הוא נחשב לאוכל טוב, לא יברך הואיל ועליו הוא מאוס.[2]
אדם שאוכל מאכל שטעים לו אבל מבחינה תזונתית גורם לו יותר נזק מתועלת, צריך לברך, משום שבפועל הוא נהנה ממנו כדרך אכילה. לדוגמה, חולה סכרת שאוכל עוגות, או חולה לב שאוכל מאכל שומני, או הסובל מצרבת שאוכל מאכל מטוגן, אף שהמאכל עלול להזיק לו, כיוון שהוא נהנה בגרונו ואוכלו כדרך אכילה, עליו לברך. אבל האוכל מאכל שממש מסכן את נפשו, לא יברך, הואיל ואסור לו לאוכלו.[3]


[2]. מבואר בברכות לה, ב, שהשותה שמן זית אינו מברך, מפני שמזיקו, וכן נפסק בשו"ע רב, ד. ומבואר במ"א ח, וערוה"ש כ, שהכוונה ב'מזיקו' שהוא מעורר דחייה בגרונו. וכן מסתבר שמבחינה תזונתית אין בו פגם, וההיזק הוא תחושת הגועל שהוא גורם. וכן פסק בשו"ע רד, ב, שעל חומץ חזק אינו מברך כלום מפני שמזיקו. וכן פסק בשו"ע רב, טז, שאינו מברך על פלפל חריף וזנגביל יבש, מפני שאין הנאה באכילתם. ומי שבאופן אישי נהנה, יברך (פס"ת רב, יא).

נהנה במעיו ולא בגרונו (אבל גם לא סבל בגרונו) – י"א שצריך לברך (אגלי טל טוחן סב, מחב"ר רד, א), לפי זה יתכן שהמקבל מזון בזונדה צריך לברך. וי"א שגם אם נהנה בגרונו ולא במעיו – מברך (אוהל מועד עפ"י ב"י רי, ב, תה"ד קנח בדעת ר"ח, לכן לדעתם אם טעם 'רביעית' אף שלא בלע אותה צריך לברך). ודעת רוה"פ שחכמים תקנו ברכה רק כשנהנה בגרונו ובמעיו. וכשאין הנאת גרון ומעיים, הרי שאין זו דרך אכילה. ולכן אין מברכים על מאכל שנכנס בזונדה (עי' שערים המצוינים בהלכה נ, ח, פס"ת רד, יג). ואם ירצה להדר, יוכל להודות לה' בנוסח אישי או בפסוקי הודאה. אמנם כאשר בלע מאכל טוב, אף שהוא עצמו לא נהנה, כיוון שבדרך כלל נהנים ממנו, נחשב שיש בו הנאת גרון ומעיים. ורק אם יסבול בגרונו מהטעם הדוחה – לא יברך (שועה"ר תעה, כה). וכן קטן שהוריו חייבוהו לאכול, וחולה שהרופאים ציווהו לאכול, הואיל וחייבוהו לטובתו, צריך לברך, כל עוד האוכל אינו מעורר אצלו גועל (עי' מ"ב רד, מה; פס"ת רד, יט).

[3]. בברכות לו, א, מבואר שעל קמח שעורים מברך 'שהכל' למרות שקשה לקוקיאני, היינו לתולעים שבמעיים (וכ"כ שו"ע רד, א). מכאן שגם כאשר יש נזק בריאותי באכילה, כל שיש ממנה הנאה – מברך. וכעין מה שאמרו שמי שיש לו בשורה טובה ורעה כאחד, מברך על הטובה ועל הרעה (ברכות נט, ב: "מת אביו והוא יורשו", שו"ע רכג, ב, ועי' גם רכב, ד), ואף כאן, כיוון שיש גם טובה בהנאה, עליו לברך עליה. אבל אם יש בו סכנה קרובה ומוחשית, הרי הוא כדבר איסור שאינו מברך עליו, כמבואר בשו"ע קצו, א, ולהלן יב, י.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן