הברכות שתקנו חכמים לומר לפני שאדם נהנה מאכילתו, צריכות להיאמר בצמוד לאכילה. ואין להפסיק אפילו בשתיקה בין הברכה לאכילה או השתייה, אבל הפסקה למשך זמן שאין בו שהות לומר שלוש מילים, כמו: "שלום עליך רבי", אינה נחשבת הפסקה. כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה, יש להכין תחילה את המאכל והמשקה ורק אח"כ לברך עליו. לדוגמה, הרוצה לאכול תפוז, יקלפנו תחילה וכשיהיה מוכן לאכילה יברך עליו. והרוצה לאכול שקדים או גרעינים, יפצח תחילה את הקליפה ורק אח"כ יברך. וכן צריך להיזהר שלא לברך על תה שחומו גבוה עד שאינו יכול לשתותו מיד ויצטרך לשהות בין הברכה לשתייה.
וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד, אם בירך והמתין בשתיקה בין הברכה לאכילה יותר משיעור אמירת "שלום עליך רבי", ואפילו אם באותו זמן זמזם או השמיע קולות שונים לרמוז דבר לחבירו, כל זמן שלא הסיח את דעתו מכך שהוא נמצא בין הברכה לאכילה, לא הפסיד את הברכה. אבל אם אמר אפילו מילה אחת שאינה קשורה לברכה ולאכילה, כיוון שהפסיק בדיבור – הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך בשנית כדי לאכול (שו"ע רו, ג, מ"ב יב).
ואם יש לו צורך לומר דבר דחוף, ימתין עד שיבלע מעט מהמאכל או המשקה, ורק אח"כ ידבר. ואם טעה ודיבר לאחר שהכניס את המאכל לפיו אבל עדיין לא בלע ממנו כלום, יש ספק אם יצא ידי חובת הברכה. ולמעשה, כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, לא יחזור לברך, שספק ברכות להקל. אבל לכתחילה יש להיזהר שלא לדבר כלל לפני בליעת משהו מהמאכל או המשקה.[4]
אם טעה ודיבר בין הברכה לאכילה בנושא הקשור לאוכל, אינו חוזר לברך. לדוגמה, אם בירך על תפוח וביקש סכין או שאל אם שטפו אותו, למרות שעשה שלא כדין, שאין לדבר כלל בין הברכה לאכילה, כיוון שדיבורו היה בנושא הקשור לאכילה, אין דיבורו חוצץ בין הברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך שנית (שו"ע ורמ"א או"ח קסז, ו. וראו לעיל ג, ג).
