ו – היסח הדעת

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/10-09-06/

בירך על מאכל מתוך מחשבה שאולי ירצה להמשיך לאכול ממנו וממאכלים הנפטרים בברכתו, כל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך לאכול, אפילו אם הפסיק כל היום כולו, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכתו הראשונה. אבל אם גמר בדעתו שלא לאכול יותר, הסיח דעתו מהאכילה, ואם אח"כ יחזור בו וירצה להמשיך לאכול, צריך לברך שוב ברכה ראשונה על מה שירצה לאכול. וכדין אכילה כך דין שתייה (רמב"ם ברכות ד, ז).

אורח שחשב שלא יביאו לו עוד דברי מאכל, וכבר הסכים בדעתו שלא לאכול עוד, והביאו לו אח"כ עוד מאכלים, כיוון שהוא סומך על דעתו של בעל הבית, יכול להמשיך לאכול בלא לברך. ואפילו אם גם בעל הבית גמר בליבו שלא לאכול עוד ונמלך והביא עוד מאכלים, למרות שבעל הבית צריך לברך על אכילתו החדשה, האורח אינו צריך לברך, שהואיל והוא אורח, אינו מחליט באופן סופי לסיים את הסעודה. ורק אם האורח הסכים בדעתו שגם אם יפצירו בו להמשיך לאכול לא יאכל, אם ירצה להמשיך לאכול, יצטרך לברך שוב ברכה ראשונה (שו"ע קעט, ב וה).

ופעמים שאדם נמצא במצב של ספק 'היסח-דעת', כגון מי שמכיר בעצמו, שגם לאחר שהוא מחליט שלא לאכול יותר, הוא עלול לחזור בו. וכן מי שקבע סעודתו על מיני מאכל שונים שאינם לחם, שגם אם יחליט לסיים סעודתו, הואיל ואנשים שקובעים סעודה נוטים להיגרר לאכול עוד, יש ספק אם הסיח דעתו לגמרי. ובמצב כזה של ספק 'היסח-דעת', אם יתעקש להמשיך לאכול, יאכל בלא ברכה, כי אולי הברכה שבירך בתחילה עדיין מועילה לו. אבל מלכתחילה עדיף שלא יאכל עוד, כדי לצאת מן הספק. ואם בכל זאת ירצה לאכול ולברך בלא ספקות, עדיף שיברך ברכה אחרונה על מה שאכל, ואח"כ יצא מביתו לטיול קצרצר, וכשיחזור, אם ירצה להמשיך לאכול, יברך ויאכל.[7]

מי שהפסיק באמצע אכילתו להתפלל, כשחוזר לאכול אינו צריך לברך שוב, מפני שלא הסיח את דעתו מלהמשיך לאכול (שו"ע קעח, ו). וכן מי שהתנמנם, אפילו למשך שעה, אין זה נחשב להפסק, וכשימשיך לאכול לא יברך שוב. אבל אם הלך לישון שינת קבע על מיטתו, הרי זה כמי שהסיח דעתו מהאכילה, וכשיחזור לאכול יצטרך לברך לפני אכילתו (שו"ע קעח, ז, מ"ב מח).


[7]. רוב ההלכות כאן מופיעות גם לעיל ג, י, 11, ונשנו כאן מפני הבדל עקרוני, שבאכילת ארעי, אם החליט לסיים וחזר בו, עליו לחזור ולברך ברכה ראשונה. אבל לגבי אכילת פת המבוארת שם, נחלקו הראשונים אם החלטה לסיים נחשבת כהיסח דעת גמור. וכדין סעודת פת, כך דין הקובע סעודה על מינים שאינם לחם, וכפי שכתב הפמ"ג והובא בבאו"ה קעט, א, 'אם'. ומי שיודע בעצמו שהוא נוטה להימלך בהחלטתו, גם באכילת ארעי הוא בספק 'היסח-דעת' (ואמנם ב'וזאת הברכה' ע' 189, כתב שכולם כיום נוטים להימלך, אולם למעשה נראה כפי שכתבתי בהלכה).

עסקנו כאן בדין ברכה ראשונה, שיכולה להועיל לכל היום, אמנם מצד ברכה אחרונה אם יפסיק יותר מדי, ברכתו לא תחול על מה שאכל, כמבואר להלן י, יב, 15-16.

פורסם בקטגוריה ט - כללי ברכה ראשונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן