א – עיקר וטפל

פורסם בקטגוריה יא - עיקר וטפל. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/10-11-01/

אמרו חכמים: "זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה" (ברכות מד, א). משל למה הדבר דומה, לאדם שקיבל מחבירו מתנה ארוזה בנייר יפה, שראוי לו שיודה על המתנה, ובכלל ההודאה על המתנה כלולה הודאה על עטיפתה הנאה. ואם יודה על נייר העטיפה בפני עצמו, יבטא בכך שלא הבין בעצם מהי המתנה או שאינה חשובה בעיניו, עד שהוא משווה אותה לעטיפתה. כמו כן האוכל מאכל עיקרי שיש עמו מאכל שטפל לו, תקנו חכמים שיברך על המאכל העיקרי ויפטור בכך את המאכל הטפל לו. אלא שצריך להגדיר היטב מתי מאכל טפל לחבירו ומתי אינו טפל, וכדי להבין את ההלכה נזכיר בפרק זה דוגמאות רבות:

היו לו בצלחת: דג, פתיתים ותפוחי אדמה, כיוון שלכל אחד מהמאכלים חשיבות בפני עצמו, מברך על כל אחד את ברכתו, על הפתיתים 'מזונות', על תפוחי האדמה 'האדמה' ועל הדג 'שהכל'. ולמרות שהדג חשוב לו יותר, ולמרות שהוא מתכוון לאוכלם ממש יחד, אין הם נחשבים טפלים לדג, ולכן עליו לברך על כל מאכל את ברכתו. וכן בסוף יברך 'על המחיה' על הפתיתים, ו'בורא נפשות' על הדג ותפוחי האדמה.

אבל אם היו לו בצלחת פתיתים ובצידם תוספת שנועדה להטעימם, כגון: קטשופ, טחינה, חריף (סחוג), סלט חצילים או מטבוחה, מברך על הפתיתים 'מזונות' ופוטר את התוספות שבצידם. מפני שכל מטרתן של התוספות להטעים את הפתיתים, ולולי היה אוכל את הפתיתים – לא היה אוכל את התוספות. ואמנם, אם היה רוצה לטעום מהקטשופ או הטחינה לבדם, כדי ליהנות מטעמם, היה צריך לברך עליהם 'שהכל'. אבל כאשר הפתיתים עיקר והקטשופ והטחינה טפלים להם, מברך על הפתיתים ופוטר את התוספות.

ואם לאחר שבירך על הפתיתים חזר ובירך על אחת התוספות, ברכתו לבטלה, מפני שהתוספות כבר נפטרו בברכה שבירך על הפתיתים. ואם לפני שבירך על הפתיתים בירך על התוספות, כגון שבירך תחילה 'שהכל' על הקטשופ, אף שאין בזה איסור חמור של 'ברכה לבטלה', שכן עדיין לא בירך על העיקר וממילא עוד לא פטר את הטפל, מכל מקום יש בזה איסור של 'ברכה שאינה צריכה'. כלומר זו ברכה מיותרת, שהרי בברכה שהוא עומד לברך על הפתיתים שהם העיקר, הוא עתיד לפטור את התוספות שנועדו להטעימם (שו"ע ריב, א, מ"ב קסח, מח; רטו, יח).

ואף אם ישארו לו בצלחתו, אחר שסיים את הפתיתים, מעט מהתוספות, וירצה לאוכלן, לא יברך עליהן, שהואיל והיו טפלות לפתיתים, בברכה שבירך על הפתיתים נפטרו. אבל אם נשאר לו מהתוספות הרבה, והוא רוצה לאוכלן מפני טעמן, יש לאכילתן חשיבות עצמאית, ועליו לברך עליהן (מ"ב קסח, מו).[1]

ואפילו לחם יכול לעיתים רחוקות להיחשב כטפל. למשל, הרוצה לשתות משקה חריף, וכדי להפיג את חריפותו אוכל עמו פת – כיוון שהמשקה עיקר, מברך עליו ופוטר את הפת. אבל אם רצה גם לשבוע מהלחם או ליהנות מטעמו, למרות שעיקר מגמתו לשתות את המשקה, כיוון שגם בלחם הוא מעוניין, מפני חשיבותו הוא נעשה לעיקר, ובברכת 'המוציא' שיברך על הלחם הוא פוטר גם את המשקה (שו"ע ריב, א, מ"ב ה, ועיין לעיל ג, ו).


[1]. בירך על הפתיתים ורק אח"כ הביא את התוספות – אם בעת שבירך על הפתיתים חשב להביא את התוספות או שהוא רגיל בכך, בברכה על הפתיתים פטר אותן. אבל אם לא חשב להביאן וגם אינו רגיל בכך, כשיביא אותן יצטרך לברך עליהן, שכל זמן שלא היו לפניו בעת הברכה על העיקר, לא נפטרו (מ"ב ריב, ד). ולא יברך אחריהן ברכה אחרונה, הואיל ובפועל אכלן כטפלות (ע' שעה"ב טו, הערה י). ואם אכל מאכל והופתע מחריפותו, ונזקק למאכל מתוק, חייב לברך על המאכל המתוק. אבל אם מתחילה חשב להפיג את החריפות במאכל המתוק, המתוק טפל לחריף ונפטר בברכתו (מ"ב ריב, ה). ואם מתוך מה שאכל נעשה צמא, למרות שצמאונו התעורר מתוך המאכל, כיוון שבפועל הוא רוצה עכשיו את השתייה מצד עצמה, עליו לברך עליה (ע' שעה"צ ריב, יט, פס"ת יא).

פורסם בקטגוריה יא - עיקר וטפל. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן