ד – תערובת שיש בה מין דגן

פורסם בקטגוריה יא - עיקר וטפל. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/10-11-04/

כל מה שלמדנו שהולכים בתערובת מאכלים אחר הרוב הוא בתערובת רגילה, אבל אם אחד המינים שמרכיבים את התערובת הוא מחמשת מיני דגן, ברכתה 'מזונות'. למשל, עוגה, אף שרוב מרכיביה מסוכר, ביצים, אגוזים ושוקולד, אם יש בה קמח מחמשת מיני דגן, ברכתה 'מזונות'. וכן פשטידת ירקות שעירבו בה מעט קמח כדי להשביח את טעמה, הקמח עיקר, ומברכים על הפשטידה 'מזונות'. וזאת משום שחמשת מיני דגן הם החשובים שבמאכלים, שמהם עושים לחם ומזונות, לפיכך, כל אימת שהם נמצאים בתערובת הם קובעים את הברכה. וכן דין סלט איטריות (נודלס) וכרוב, שהואיל ומעורב בסלט מין דגן, גם כשהדגן מיעוט, ברכתו 'מזונות'.

ודין הברכה האחרונה מורכב יותר כי הוא תלוי באכילת כ'זית'. ולמעשה, אם הדגן היה רוב התערובת, ואכל מהכל יחד כ'זית', מברך 'על המחיה'. וגם אם הדגן היה מיעוט, אלא שבפועל אכל מהדגן כשיעור 'זית' (חצי ביצה) בזמן של 'אכילת פרס' (שש דקות), מברך 'על המחיה'. למשל, אם הקמח היה שליש מכלל המרכיבים, אם אכל מהפשטידה כשיעור שלושה זיתים במשך שש דקות, כיוון שאכל מהדגן כשיעור 'זית' – מברך 'על המחיה'. אבל אם מה שאכל היה כ'זית' שרק מיעוטו דגן – יברך 'בורא נפשות'. ובעוגה הדין שונה, שהואיל וכל שאר המרכיבים נועדו להטעים את הקמח, הם בטלים לגמרי לקמח, ואפילו אם הקמח מיעוט, כל שאכל מהעוגה כשיעור 'זית', מברך 'על המחיה' (ובתנאי שהקמח יהיה לפחות שמינית מהתערובת כמבואר לעיל י, ט).[5]

וכל מה שלמדנו שמאכל שיש בו מין דגן מברכים עליו בתחילה 'מזונות', הוא בתנאי שהדגן נועד לתת טעם במאכל או כדי להשביע, אבל אם תפקידו של הדגן להדביק את מרכיבי התבשיל או המאפה, הרי שהדגן טפל למרכיבים האחרים, ואין בידו כוח לקבוע את הברכה. לפיכך, פשטידת ירקות שעירבו בה קמח כדי להדביק את הפשטידה, מברכים עליה 'האדמה' (שו"ע רח, ב-ג). וקציצת דג או בשר שעירבו בה פירורי לחם כדי להגדיל את נפחה ולעשות אותה רכה, פירורי הלחם טפלים לבשר או לדג, ומברכים על הקציצה 'שהכל' (אבנ"ז או"ח לח).

ופעמים שיש ספק אם המאכל שלפנינו הוא מאכל אחד שיש בו כמה מרכיבים וממילא צריכים לברך על העיקר ולפטור את הטפל, או שהוא צירוף של כמה מאכלים שצריך לברך על כל אחד מהם בנפרד. למשל, חמין (טשולנט) שיש בו גריסים, פשטידת קמח, תפוחי אדמה, שעועית ובשר. וגם כאשר פשטידת הקמח נתפוררה ונתפזרה בכולו, עדיין יש ספק האם החמין נחשב לתערובת אחת שברכתו 'מזונות', או שהבשר ותפוחי האדמה, מפני שהם גדולים, נחשבים כמינים נפרדים, וצריך לברך עליהם את ברכותיהם. וכפי שלמדנו (בהלכה ג), במצב כזה יש לברך בתחילה על כל מאכל בנפרד, על הגריסים 'מזונות', על תפוח אדמה 'האדמה', ועל חתיכת בשר 'שהכל', ואח"כ יאכל את החמין כתערובת.

ולגבי ברכה אחרונה, אם אכל כ'זית' ממיני הדגן, מברך 'על המחיה'. ולגבי שאר המינים, אם היו מעורבבים לגמרי, עד שלא אכל מהם כ'זית' בנפרד, מפני שכמעט תמיד העלה במזלגו גם מין דגן, יש ספק אם יברך עליהם 'בורא נפשות', שאולי נפטרו בברכת הדגן. אבל אם אכל מהם כ'זית' בנפרד, היינו שבפעמים שהעלה במזלגו מהם בלא דגן היה כ'זית', יברך עליהם 'בורא נפשות'. וכן אם לא היה בדגן שאכל כ'זית', ובשאר המאכלים היה כ'זית', אף שהיו מעורבים – יברך 'בורא נפשות' (ערוה"ש ריב, ב).


[5]. עיין לעיל י, 14, שכאשר אכל כחצי 'זית' שברכתו 'מעין שלוש' וכחצי 'זית' שברכתו 'בורא נפשות', חוששים לדעת המחמירים ואינם מצטרפים לחייב ברכת 'בורא נפשות'. אבל אם הם מאכל אחד, שאינו מעורבב לגמרי כאחד, כדוגמת עוגה עם מילוי, או סלט איטריות (נודלס) וכרוב, אם ביחד יש שיעור כ'זית' – מברכים 'בורא נפשות'. ואם הוא מאכל אחד שמורכב משני מינים, כמו פשטידה, ואכל כ'זית', הולכים אחר הרוב. ועיין שם בהרחבות בביאור הדין. ועיין לעיל י, ט, בדין בעוגה.

פורסם בקטגוריה יא - עיקר וטפל. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.