רצה לאכול דבר מה והסתפק אם כבר בירך עליו. הואיל וספק ברכות להקל – יאכל בלא ברכה. ואם אפשר למצוא פתרון, נכון לעשות זאת כדי לצאת מהספק. לדוגמה, אם יש שם אדם שצריך לברך את אותה הברכה, יבקש ממנו לכוון להוציאו בברכתו, ויענה אחריו אמן ומיד יאכל. ולגבי מאכלים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות', אם יצא מביתו לטיול קצר, ייווצר הפסק, וכך כשיחזור יוכל לברך שוב ברכה ראשונה על המאכל שהוא רוצה לאכול (לעיל ט, ז). ואינו נחשב כמי שגרם לעצמו לברך ברכה שאינה צריכה, הואיל ועשה זאת כדי לצאת מהספק (לעיל ב). ומכל מקום כשאין פתרון, מצד הדין, מותר לאכול, שכן רק כאשר יש ודאות שצריך לברך חובה לברך, וכשאין ודאות, אין אפשרות לברך. והרוצה להחמיר על עצמו יימנע מלאכול.
יש אומרים, שכאשר אדם מסופק אם עליו לברך, יוכל לומר את הברכה, ובמקום לומר את השם המקודש יאמר את תרגומו, כגון שיאמר "ברוך רחמנא מלך העולם" וימשיך לומר את הברכה בעברית, וכך מצד אחד לא יחטא בהוצאת שם שמיים לבטלה, ומאידך יצא ידי חובת הברכה, שכן גם המברך בשפה אחרת יצא ידי חובה (ערוה"ש רב, ג). ורבים חלקו על זה, וסוברים שאיסור ברכה לבטלה אינו תלוי בשם ה', אלא בעצם זה שאדם מתכוון להוציא ברכה מפיו כאשר אינו חייב בה. וכמו שהנשבע שבועת שוא בהזכרת שם ה' בלועזית עובר באיסור תורה, כך המברך בהזכרת שם ה' בלועזית עובר על איסור ברכה לבטלה (שו"ת רע"א קמא כה). וכיוון שהדבר שנוי במחלוקת, עדיף להימנע מכך (יחו"ד ו, טו).
יש מהאחרונים שהמליצו, שבכל עת שמחמת הספק אי אפשר לברך, טוב להרהר את הברכה בלב. וה' יראה ללבב שהוא רוצה להודות לפניו, ועם זאת אין בזה חשש ברכה לבטלה (פמ"ג, רע"א, בא"ח מטות יד. ולרמב"ם יוצאים בהרהור, וגם לדעתו אין בזה חשש ברכה לבטלה).[5]