חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות (מנחות מג, ב, שו"ע מו, ג). דוד המלך תיקן זאת בעת שהיתה מגפה, ומתו בכל יום מאה נפשות מישראל. והבין דוד ברוח הקודש שהמגפה נגרמה מפני שאין מברכים לה' בשלמות, במאה ברכות בכל יום, ועמד ותיקן לישראל שיהיו מברכים בכל יום מאה ברכות (במד"ר יח, כא, טור או"ח מו).
במצווה זו חייבים הגברים, שהם מחויבים להתפלל שלוש תפילות ביום, ועל ידי כך, יחד עם הסעודות, מגיעים ליותר ממאה ברכות בכל יום. אבל נשים פטורות משלוש תפילות בכל יום, וממילא אין בידן אפשרות להגיע למאה ברכות.
בשבתות וימים טובים, שיש פחות ברכות בתפילת העמידה, צריכים להוסיף לברך עוד כמה ברכות על מיני בשמים ומאכלים שונים (מנחות מג, ב). כאשר אין אפשרות לכך, כגון ביום הכיפורים ושאר תעניות, שכל ברכות הנהנין שעל האוכל נחסרות, אפשר לכוון לצרף את הברכות ששומעים מפי העולים לתורה ולהפטרה. ובשעת הצורך אפשר לצרף גם את הברכות ששומעים משליח הציבור בחזרת הש"ץ (מ"ב מו, יד).[6]
בשבת נחסרות 36 ברכות ב-3 תפילות עמידה (7 במקום 19), וברכה לתפילין, ומנגד במוסף יש עוד 7 ברכות, ועוד 3 בקידושים, נחסרות בסה"כ 27 ברכות. הרי שיש בשבת לכל הפחות 80. וכדי להשלים למאה ברכות יש להוסיף עוד ברכות על ריח ועל מה שיטעם וישתה שלא במסגרת הסעודה (ראו לעיל ג, ו), ו'אשר יצר' אחר שירותים. ואם אינו מצליח להגיע למאה ברכות, יכוון כשיענה אמן על ברכות העולים לתורה שיצטרפו לו. (חשבון היום הוא כפי היממה, היינו הלילה ואח"כ היום, וכך חישבו ב"י, מ"א ומ"ב. וכן מוכח, כי אם לא היה הדבר כך, לא היה קושי להגיע בשבת ויו"כ למאה ברכות).
