ט – שלא לאכול יותר מדי

פורסם בקטגוריה יג - דרך ארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/10-13-09/

אסור לאדם להרבות באכילה יתירה, ושני צדדים לאיסור: הראשון, שיש בכך סכנה בריאותית. השני, שיש בכך פגם מוסרי, שאדם נגרר יתר על המידה אחר התאווה הגשמית.

הסכנה הבריאותית באכילה מרובה ידועה, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' דעות ד, ב): "לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו, אלא יפחות כמו רביע משביעתו". ואחר שפירט הרמב"ם איזה מאכלים מזיקים לבריאות, הוסיף וכתב (שם ד, יד-טו): "כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, ואינו שבע, ומעיו רפים, אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אוכל מאכלות הרעים… ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות. והוא עיקר לכל החולאים. ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים". וכך גם מוסכם על חכמי הרפואה בימינו, שאכילה יתירה מזיקה מאוד לבריאות.

בנוסף לכך, אסור לאדם להיגרר יתר על המידה אחר התאווה הגשמית. וביאר הרמב"ן, שלכך התכוונה התורה בציווי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב). שאם לא היתה התורה מצווה אותנו להיות קדושים, יכול היה אדם להיות "נבל ברשות התורה", לזלול בשר בלא גבול ולהרבות בשתיית יין ומשקאות חריפים, ולטעון שאין בידו שום עוון, שכן הבשר והיין כשרים למהדרין. לפיכך נצטווינו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", שלא יאכל אכילה גסה.

ולא קבעה התורה שיעור לאכילה גסה, מפני שצרכי האנשים שונים זה מזה, יש שגופם גדול ויש שגופם קטן, יש אנשים שחילוף החומרים בגופם מהיר והם נצרכים ליותר מזון, ויש שחילוף החומרים איטי, והם נצרכים לפחות מזון. ויש שתכונות גופם שוות, אבל אחד עובד בעבודה גופנית קשה ונדרש למזון רב, ואילו חבירו עובד בעבודה קלה ונצרך לפחות מזון (של"ה מאמר שביעי יב). לפיכך ההוראה היא "קדושים תהיו", היינו שתכוונו אכילתכם כדי שיהיה לכם כוח ושמחה לעשות מעשים טובים.

מנגד צריך אדם להיזהר שלא לצער עצמו ולהתנזר ממאכלים טובים, וכפי שמובא בתלמוד במקומות רבים, שמצד מסוים, הנזיר שמזיר את עצמו מן היין נקרא חוטא, שנאמר (במדבר ו, יא): "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". ואמר רבי אלעזר הקפר: "והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה". ומכאן למד שמואל: "כל היושב בתענית נקרא חוטא" (תענית יא, א, נדרים י, א; נזיר יט, א; כב, א; ב"ק צא, ב). ואף שיש דעות נוספות, מכל מקום זוהי העמדה העיקרית, שרק לצורך תשובה או במקרים מיוחדים, יש מקום לתענית והתנזרות, אבל בדרך כלל ראוי לאדם שיהנה מכל המאכלים הטובים והמגוונים שברא הקב"ה בעולם, ויודה לה' עליהם. ועל ידי כך יתרבה קידוש השם בעולם, הן בברכות שהוא מברך לה', והן בהרגשה הטובה שנובעת מהמאכלים הטעימים שיאכל, שמתוך כך יוכל להתבונן בתורה ובעולם בשלמות, ויהיה שמח וטוב לבריות. וכן אמר רבא, שבזכות הבשר שאכל והיין ששתה – נפקחו עיניו להבין יותר בתורה (ע' יומא עו, ב). וכן אמרו חכמים (ירושלמי קידושין ד, יב), שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל. אבל אם יגזים באכילה יתירה, יטבע בביצת הגשמיות, ולא יוכל לתת ליבו לרוח ולנשמה, ולבסוף גם יהיה חולה, עצוב ומדוכא.

עצה טובה למניעת אכילה מופרזת: לקראת סוף הארוחה לקיים הפסקה של כעשרים דקות. ורק לאחר מכן, אם יהיה לו צורך, ימשיך לאכול. שכן פעמים רבות בעוד האדם אוכל, תאבונו נמשך והוא סבור שעדיין לא אכל כפי צורכו. אבל אם יפסיק למשך זמן מה, גופו יתחיל לעכל את מה שאכל וממילא ירגיש תחושת שובע. אפשר לנצל הפסקה זו ללימוד תורה על השולחן, ואפשר לברך ברכת המזון וללכת לעיסוקיו השונים, ואם אח"כ ירצה להמשיך לאכול יברך שוב.

פורסם בקטגוריה יג - דרך ארץ. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן