למרות שעל ידי בן ובת מקיימים את מצוות 'פרו ורבו' מהתורה, קבעו חכמים כמצווה מחייבת, להוסיף וללדת עוד ילדים (יבמות סב, ב), מפני שלמדנו בתורה שכך הוא רצון הבורא, שנאמר (בראשית א, כח): "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ…" וכן בירך ה' את אבות האומה באופן מיוחד, וכפי שנאמר לאברהם אבינו: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ" (שם כב, יז), וליצחק אבינו: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (שם כו, ד), וליעקב אבינו: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (שם כח, יד). וכך הבטיח ה' לישראל אם יקיימו את התורה והמצוות: "וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, ט). וכן בברכת משה לישראל: "ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (דברים א, יא). וכן על הגאולה נאמר: "וּפָרוּ וְרָבוּ" (ירמיהו כג, ג), "וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ" (יחזקאל לו, יא), "אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם" (שם, לז). וכן כתב הרמב"ם (הלכות אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".
סיבה נוספת למצוות חכמים להוסיף בנים ובנות, שגם לאחר שהאדם הוליד בן ובת, לא ברור ששניהם יזכו להעמיד צאצאים, וממילא לא ברור שיצליח לקיים את מצוות 'פרו ורבו' מהתורה. וזהו שאמר רבי יהושע: "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו", שנאמר (קהלת יא, ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (יבמות סב, ב).
לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה, חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה, מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו. היסוד לחלוקה זו, במה שמצינו שקבעו חכמים את מצוותם כדוגמת המצווה מהתורה, וכיוון שהתורה קבעה כחובה להוליד שני ילדים, החובה מדברי חכמים היא להוסיף עוד שני ילדים. ואולי אפשר אף לומר שהמצווה היא שיהיו שני בנים ושתי בנות, ואזי ברוב המקרים יצטרכו להוליד לשם כך חמישה ילדים. וכן אנו מוצאים שמקובל אצל רוב המשפחות הדתיות, שמשתדלות שיהיו להן ארבעה עד חמישה ילדים (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, ו, 6).
לפי זה, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, מצווה שיקיימו את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים. לאחר מכן, ישקלו אם בכוחם להמשיך בקיום המצווה הגדולה ולהוליד עוד ילדים. למשל, אם הם יודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, יש מקום שלא ילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. גם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים לעשות כן.
הרי שאף שבכל ילד וילד שבני הזוג מולידים הם מקיימים מצווה גדולה מהתורה, יש בגדרי חיוב המצווה שלוש מדרגות:
א) חובה מהתורה להוליד בן ובת, וגם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד לקיימה (פנה"ל שם ה, יג-טו; ו, א-ד). ב) חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים.
ג) מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים כפי כוח ההורים. דינים אלו בוארו בהרחבה בפניני הלכה 'שמחת הבית וברכתו'. (בפרק ה, יז-יט, מבואר איזה אמצעי מניעה כשרים, ושם יג-טז, פרטי הדינים והשיקולים לדחיית היריון, ובהלכה כ אימתי נכון לשאול חכם).
