מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים אתגר גדול. תוך שנים ספורות הם צריכים לבסס את תפישת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכשרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.
האחראים הראשונים על הגשמת האתגר הם הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבו מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, ובמקרים מיוחדים אף יותר, המבזבז את זמנו בשנים הללו מבטל את מצוות התורה. לפיכך, חובה על כל צעיר וצעירה לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד, להינשא בגיל צעיר ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כשרונם לתפארת משפחתם, ולתפארת התורה, העם והארץ.
כדי להבין את גודל האחריות לקיום המצווה בזמן הראוי בלא עיכובים, כדאי להזכיר הלכה. כידוע לרוב מעלת קדושת ספר התורה, אסרו חכמים למוכרו, ואמרו שהמוכר ספר תורה אינו רואה סימן ברכה לעולם (מגילה כז, א). וגם כאשר אין לבעל ספר התורה מה לאכול כי אם על ידי הדחק, לא ימכור את ספר התורה שלו. וגם כאשר אין לו כסף לקנות צרכי מצווה, כתפילין ומזוזה, לא ימכור את ספר התורה שלו (שו"ע יו"ד ער, א).
אולם ישנן שתי מצוות שמפני חשיבותן הרבה, כאשר אין אפשרות לקיימן ללא מכירת ספר התורה, מוכרים ספר תורה ומשתמשים בכסף שמקבלים בתמורתו כדי לקיימן. ואלו הן: תלמוד תורה ונישואין (שו"ע אה"ע א, ב; או"ח קנג, ו). ואף הציבור רשאי למכור ספר תורה שברשותו כדי לחתן יתום או יתומה (שו"ע או"ח קנג, ו). מעלתן המיוחדת של שתי המצוות הללו שעל ידן מגשימים את מגמת התורה. הלימוד, שעל ידו דברי התורה נעשים חיים בלבבות, והנישואין, שעל ידם מתקיימים החיים השלימים ונולדים הילדים שיקיימו את התורה (מגילה כז, א).[3]
דין זה אמנם לא שכיח כיום, מפני שאין כמעט מצב שאדם אינו יכול להתחתן מחמת עוניו, כי תמיד ניתן למצוא יהודים טובים שיסייעו לו בצרכיו הבסיסיים כדי שיוכל להינשא. אולם למדנו מדין זה יסוד חשוב, שהתירו למכור ספר תורה כדי לקיים את מצוות הנישואין, ולא אמרו שימתינו כמה שנים עד שיימצאו פתרון אחר. על אחת כמה וכמה שעל הצעירים והצעירות להזדרז בהכנות הנדרשות לקראת הנישואין, בלימוד תורה ורכישת מקצוע, ולא לבזבז זמן יקר בשנים אלו.
