מצוות הברית ביום השמיני, לא לפני כן ולא אחרי כן, שנאמר (ויקרא יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". וכל כך חשוב לקיים את הברית ביום השמיני, שגם כאשר היום השמיני חל בשבת, השבת נדחית ומבצעים את הברית ביום השבת. אמנם את כל צרכי המילה מכינים לפני שבת, אבל את המילה עצמה עושים בשבת. אמנם אם התינוק נולד בניתוח קיסרי, מילתו אינה דוחה שבת.
ואם קיום ברית המילה ביום שמיני דוחה את השבת, קל וחומר שאין לאחר את הברית מטעמים אחרים, כגון כדי לאפשר לקרובי משפחה להגיע. יותר מזה, אפילו אם האב לא נמצא בארץ, יש לקיים את הברית ביום השמיני בלעדיו.
בנוגע ליום השמיני, מבאר המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ב), שאופיו של החומר שאין בו שלימות, והוא מוגבל ובעל חסרונות. וכדי שנוכל לחיות ברמה רוחנית המתאימה למדרגת נשמתנו – עלינו לתקנו, ולשם כך נועדה הברית. וזמנה דווקא ביום השמיני, משום שעולם הטבע מאופיין על ידי המספר שבע, שכן העולם נברא בשבעה ימים. ולאחר מכן, ביום השמיני, אנו מתרוממים אל מדרגה גבוהה מן הטבע, ויכולים לרומם את הגוף אל תפקידו המקודש.
להלכה, מחלת התינוק היא הסיבה העיקרית לדחיית הברית מהיום השמיני. ובעניין הזה נזהרים מאוד, ואם יש צל של חשש לפיקוח נפש, היינו שהברית תגרום למיתתו של התינוק, יש לדחות את קיום הברית עד להבראתו השלימה של התינוק. ובשום פנים אין לנסות להתחכם ולהחמיר בעניין הזה, ולמול תינוק שיש בו חשש חולי, מפני שסכנת נפשות דוחה את הכל, שאפשר למול את התינוק לאחר זמן, אבל אי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם (שו"ע יו"ד רסג, א).
במקרה שדחו את המילה מחמת סכנה, ממתינים עד שהתינוק יבריא לגמרי. אם היה חולה בכל גופו – צריכים להמתין מהבראתו שבעה ימים שלמים ולאחר מכן מלים אותו. ואם היה חולה באבר אחד בלבד, לאחר שיבריא לגמרי מלים אותו מיד. במילה שנדחתה, אם יצא שהיום הראשון שניתן למול אותו הוא שבת או יום-טוב, ידחו את מילתו ליום ראשון או ליום שאחר היום-טוב. כי רק מילה בזמנה, ביום השמיני, דוחה את השבת או החג, אבל מילה שנדחתה, אינה דוחה שבת (שו"ע יו"ד רסו, ב).
יש אומרים שאם היה התינוק חולה ומילתו נדחתה עד ליום חמישי או שישי, אין למולו ביום חמישי או שישי, שמא אחר המילה יצטרכו לטפל בו ולחלל עליו את השבת, שכידוע שלושת הימים הראשונים מסוכנים יותר, וכיוון שממילא כבר אין מלים אותו ביום השמיני, אין לגרום במילתו לחשש חילול שבת. וכן נהגו רבים מיוצאי ספרד (רשב"ץ ח"א כ"א; רב פעלים ד, כח; יבי"א ה, יו"ד כג). ויש אומרים שהסכנה שבשלושת הימים הראשונים אינה משמעותית, ואין חשש שיצטרכו לחלל עבורו שבת בעקבות מילתו ביום חמישי או שישי, וכיוון שיש מצווה להזדרז בביצוע הברית, יש לקיימה אפילו ביום חמישי או שישי (ש"ך יו"ד רסו, יח; מ"א לא, ט). וכן המנהג הרווח אצל יוצאי אשכנז ותימן וחלק מיוצאי ספרד (מים חיים א, קמ; שמ"ש ומגן ח"ג יו"ד מה, ו).[1]
מציצה: לדעת רופאים כיום יש חשש זיהום שעלול לעבור מהתינוק למוהל, ומהמוהל לתינוק. אמנם החשש למחלה מסוכנת הוא של חלקיקי אחוז, אולם עדיין כיוון שיש סיכון, המל תינוקות מכל חלקי הציבור, עדיף שימצוץ דרך שפופרת. אצל מוהל שמל רק בני קהילה דתית, הסיכון פוחת מאוד, מפני שרוב המחלות עוברות דרך פריצות, ואע"פ כן הסיכון עדיין קיים, והרוצים להחמיר בספק מחלה ולמצוץ דרך שפופרת – רשאים.
