שני דינים עיקריים נאמרו לגבי בכור, האחד – שצריך לפדותו מהכהן, והשני – שהוא יורש כפליים מאחיו. אולם ישנו הבדל בהגדרת הבכור בין שני הדינים. ויש ילדים שנחשבים בכורים לגבי דין אחד, ולא בכורים לגבי הדין השני, מפני שהבכור לגבי פדיון תלוי באמו, ואילו הבכור לגבי ירושה תלוי באביו.
לדוגמא: אדם שיש לו ילדים מאשתו הראשונה, והתחתן שוב עם אשה שעדיין לא ילדה, הבן הראשון שייוולד לו מאשתו השנייה יהיה חייב בפדיון בכורות, כי הגדרת התורה לגבי פדיון בכורות היא: 'פטר רחם', כלומר הראשון שיוצא מרחמה של אמו. אבל לגבי ירושה, לא ייחשב לבכור, מפני שלאביו כבר יש בנים גדולים יותר מאשתו הראשונה, וירושת האב הולכת לפי האב.
לעומת זאת, אם ההיריון הראשון הגיע לשלב שבו כבר התפתחו איבריו של העובר, ולאחר מכן אירעה הפלה, ולאחר מכן תשוב האם ותתעבר ותלד בן זכר, הוא לא ייחשב בכור לעניין פדיון בכורות, מפני שהוא אינו 'פטר רחם', כי הנפל היה זה שיצא ראשון ממעי אמו. אבל לגבי ירושת האב, גם בן שנולד לאחר הפלה, נחשב בכור לאביו, ועל פי דין תורה הוא יורש כפליים. משום שנאמר בתורה לגבי דין ירושה (דברים כא, יז): "כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה". ולמדו מזה חכמים, שמי שהוא בכור מבחינת האב, דהיינו שליבו של האב כואב עליו במיוחד כשהוא מת, לו משפט הירושה (משנה בכורות ח, א).
הבכור שנולד בניתוח קיסרי, אין לפדותו פדיון בכורות, משום שהוא לא נולד כדרך שאר הנולדים, והתורה אמרה: "פֶּטֶר רֶחֶם", כלומר פותח הרחם, היינו הבכור שיצא מהפתח הטבעי של רחם אמו, ולא זה שיצא בניתוח קיסרי (שו"ע יו"ד שה, כד).[2]
