לעיתים נולד למשפחה בן זכר בכור, וכל הקרובים והידידים מצפים שעוד מעט יזמינו אותם לסעודת פדיון בכורות, אבל עובר חודש וההזמנה לא מגיעה. הסיבה לכך, שהיתה לפני כן הפלה, ואם כן הבן שנולד אחר כך איננו (במדבר ג, יב): "פֶּטֶר רֶחֶם", כלומר אינו הבכור שפתח את רחם אמו.
אמנם אם ההפלה ארעה לפני שהתחיל בנפל ריקום איברים, הנולד אחריו חייב בפדיון בכורות, כי רק אם איבריו של הנפל החלו להתפתח, ביציאתו החוצה הוא פותח את רחם אמו והנולד אחריו פטור מפדיון בכורות, אבל אם לא התרקמו איבריו, אין ביציאתו פתיחת רחם. למעשה, אם היתה ההפלה עד היום הארבעים לעיבור, הנולד אחריו חייב בפדיון בכורות (שו"ע שה, כג). וכן הסכמת הרופאים שעד היום הארבעים ברור שעוד לא התרחש בעובר ריקום איברים. ואם ההפלה אירעה לאחר מכן, אם ברור שאיבריו של העובר החלו להתרקם, הנולד אחריו פטור מפדיון. וכאשר יש ספק, יש לפדות את הנולד אחריו בלא ברכה. ונכון שאשה שהפילה את עוברה הראשון לאחר היום הארבעים תברר היטב אצל הרופא מה היה מצב העובר, כי יתכן שלמרות שעברו על העובר יותר מארבעים יום, התפתחותו נפסקה לפני כן, והוא לא הגיע לרמת התפתחות של יותר מארבעים יום וממילא לא נוצר בו שום ריקום, לא של איברים ולא של בשר, ואזי לכל הדעות יצטרכו לפדות את הנולד אחריו. עוד יש לשים לב, שהחישוב המקובל כיום במרפאות כולל גם שבועיים לפני תחילת ההריון, ואילו החישוב הקובע להלכה מתחיל מיום ההפריה, שהוא יום הביוץ או היום שאחריו.[3]
כתב הרמ"א על פי מהרי"ק (יו"ד שה, כג): "כל זמן שאין איבריו של הנפל מרוקמים, אין פוטר הבא אחריו, ואפילו בזמן הזה סומכין על זה". ולדעת חכם-צבי (ק"ד) ושבות-יעקב (ח"א ט), גם אם לא התחילו איבריו של הנפל להתרקם אלא היו בו כמין גידים דקים כעין בשר, אין צריך לפדות את הבא אחריו. ובכל אופן אם לא עברו על העובר יותר מארבעים יום ברור שהבא אחריו צריך פדיון.
