נאמר בתורה (במדבר יח, טז): "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה", כלומר את הפדיון צריך לערוך לאחר שימלאו לבכור חודש ימים. ומאחר שסתם חודש הוא שלושים יום, לאחר שיעברו על הבכור שלושים יום והוא יגיע ליומו השלושים ואחד – מצווה לפדותו. אם פדו את הבכור לפני כן, לא קיימו בו מצוות פדיון בכורות. מאידך, לאחר שהגיע ליומו השלושים ואחד, יש לפדותו מיד, ולא לדחות את הפדיון ליום אחר. בחשבון הימים כוללים גם את יום הלידה וגם את יום הפדיון. נמצא שתמיד הפדיון יהיה לאחר ארבעה שבועות ויומיים מן הלידה. למשל, אם הבן נולד ביום ראשון, הפדיון יערך ביום שלישי. ואם נולד ביום שני, הפדיון יערך ביום רביעי.
יש מהפוסקים שאמרו, שעיקר החשבון תלוי בזמנו המדויק של חודש הלבנה, שהוא עשרים ותשעה ימים ועוד שתים עשרה שעות וכארבעים וארבע דקות (תשצ"ג חלקי שעה שיש בה תתרפ חלקים). כלומר, אם הבן נולד בתחילת היום, לפי שיטתם אפשר יהיה לערוך את הפדיון כבר ביום השלושים, ואם הבן נולד בסוף היום, לא יוכלו לפדות את הבן בלילה של יום השלושים ואחד אלא רק באמצעו (ב"ח וש"ך).
למעשה ראוי לחוש גם לשיטה זו, ומעבר לכך שמקפידים שלא לפדות לפני היום השלושים ואחד, לשים לב שמעת הלידה ועד לעת הפדיון יעברו יותר מעשרים ותשע יממות ועוד חצי יממה וארבעים וארבע דקות (פתחי תשובה יו"ד שה, יז; דעת כהן קפ"ה).
אם אביו של הבכור לא פדה באותו יום, מצווה שיזדרז לפדותו בהקדם האפשרי. ואם האב לא פדה את בנו, מצווה על הבן שיגדל לפדות את עצמו, וכל עוד הוא חי, ברגע שישמע שלא פדו אותו, מצווה עליו להזדרז לפדות את עצמו.
