חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט"ו – מצוות העלייה לרגל בזמן שבית המקדש קיים

בזמן שבית המקדש היה קיים, מצווה היתה לעלות בשלושת הרגלים לבית המקדש, שנאמר (שמות לד, כג): "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל". ועל שם מצווה זו נקראו החגים 'רגלים', שבהם היו עולים ברגל לבית המקדש, שנאמר (שמות כג, יד): "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה". ומי שלא היה יכול לעלות בשתי רגליו מירושלים להר הבית, כמו זקן, חולה וחיגר, פטור מהמצווה. גם עיוור או חרש או אילם, פטור מהמצווה, מפני שאין ראייתו בשלימות. וכן ישראל טמא או ערל פטור מהמצווה (חגיגה ד, א-ב; רמב"ם שם ב, א).

נצטוו בזה הגברים ולא הנשים, מפני שזו מצווה שהזמן גרמה. וכך יכלו הנשים בשעת הצורך להישאר בבית כדי לטפל בתינוקות, בחולים ובזקנים. אמנם אשה שיכלה לעלות ועלתה – קיימה מצווה, וכך בפועל נשים רבות נהגו לעלות לרגל. קטן שיכול לעלות ברגליו מירושלים להר הבית, מצווה על אביו להעלותו לרגל.

וכיוון שהגברים נצטוו לעלות לרגל, היה חשש שהאויב יבוא לשדוד בימות החגים, ועל כך הבטיחה התורה שדווקא בזכות ההתקשרות של ישראל למקום המקדש, יזכו לנחול את הארץ בלא חשש מאויב, שנאמר (שם לד, כד): "כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ, וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה".

שלוש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ראייה, חגיגה ושמחה (חגיגה ו, ב). א) מצוות הראייה שיראה פניו בעזרה ויביא עמו 'עולת ראייה', היינו קורבן 'עולה', שכל בשרו עולה על גבי המזבח. ומי שבא לעזרה ולא הביא עימו 'עולה', לא דיו שלא קיים מצוות עשה אלא שעבר על מצוות לא תעשה, שנאמר (שמות לד, כ): "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". ב) החגיגה היא 'שלמי חגיגה', היינו קרבן 'שלמים' שחלביו מוקטרים על גבי המזבח, מקצת מבשרו מובא לכהנים, ורובו הגדול נאכל בקדושה על ידי בעל הקרבן ובני משפחתו ואורחיו. ג) מצוות השמחה שיוסיפו להקריב 'שלמי שמחה' לפי צורך אכילתם, וככל שבני המשפחה ואורחיהם מרובים, כך מצווה להקריב יותר 'שלמי שמחה'. ומי שממילא היה חייב להקריב מעשר בהמה או קרבנות שנדר או נדב, מקיים את מצוות השמחה בהקרבתם ובאכילת בשרם (רמב"ם הל' חגיגה א, א; ב, ח-י).

כתב הרמב"ם (שם ב, יד): "כשיזבח אדם 'שלמי חגיגה' ו'שלמי שמחה', לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצווה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים, שנאמר (דברים טז, יד): וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, מאכיל הכל ומשקם כפי עשרו. ומי שאכל זבחיו ולא שימח אלו עמו, עליו נאמר (הושע ט, ד): זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם, כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ, כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם. ומצווה בלוי יותר מן הכל, לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר".

למרות שאין מקריבים קרבנות של יחידים ביום טוב, 'עולת ראייה', 'שלמי חגיגה' ו'שלמי שמחה' – מקריבים, שכך היא מצוותם להקריבם ביום הראשון. אמנם בשבת אין מקריבים קרבנות אלו. לא הביאם ביום הראשון, מצווה להשלים את הבאתם עד סוף החג: בפסח עד היום השביעי, בסוכות עד סוף שמיני עצרת, ובחג השבועות עד סוף ששה ימים שלאחר החג. ואם לא הקריבם באותם הימים – הפסיד מצוותו (רמב"ם שם ד-ח).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן