ט – מכשירי אוכל נפש

פורסם בקטגוריה ג - כללי המלאכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/12-03-09/

כעקרון, מותר לתקן ביום טוב מכשירי אוכל נפש, היינו כלים שנדרשים לצורך הכנת המאכלים ליום טוב. אולם בפועל, מצירוף של סיבות שונות, אין כמעט מציאות שמתירים בה לתקן מכשירי אוכל נפש ביום טוב. ראשית, כאשר אפשר היה לתקן את המכשיר בערב יום טוב, אסור מהתורה לתקן אותו ביום טוב (ביצה כח, ב). שנית, לדעת כמה פוסקים (רז"ה ור"ן), כל ההיתר הוא בתנאי שאין עושים תיקון גמור, אבל תיקון גמור אסור, ובמקרים רבים קשה להכריע אימתי הוא תיקון חלקי ואימתי הוא תיקון גמור. למשל, נחלקו לגבי השחזת סכין, ולדעת רבים השחזת סכין אסורה מפני שהיא נחשבת כעשיית כלי גמור (שו"ע תקט, ב). שלישית, כאשר התיקון אינו הכרחי, כי בדוחק אפשר להכין את המאכלים גם בלא תיקון, אסור לתקן את המכשיר, מפני שזו טרחה יתירה שאין בה הכרח (רמ"א תקט, א). רביעית, רק מכשיר אוכל נפש מותר, אבל 'מכשירי מכשירים' אסורים. למשל אסור ליישר מפתח כדי לפתוח בו מחסן שיש בו מאכלים, מפני שהמפתח אינו מכשיר את האוכל עצמו, אלא רק מכשיר את האפשרות להגיע אל האוכל.

בנוסף לכך, גם כאשר ברור שמדובר במקרה שמותר לתקן מכשירי אוכל נפש, נהגו חכמים שלא להורות בזה היתר, שמא מתוך שיקלו לתקן מכשירי אוכל נפש שלא יכלו לתקן בערב יום טוב – יבואו לתקן מכשירי אוכל נפש שיכלו לתקן בערב יום טוב ויעברו על איסור תורה (ביצה כח, ב; רמ"א תקט, א). לפיכך, מי שלומד את ההלכה כסדר ויודע אימתי הדבר מותר, רשאי לנהוג כפי שלמד. אבל הבא לשאול על דבר אחד בלא ללמוד את מכלול ההלכה, אין מורים לו היתר, שמא מתוך ההיתר יבוא להקל בדברים אסורים.

אמנם כאשר התיקון היה נחוץ מאוד לצורך אוכל נפש, הורו חכמים במפורש להקל (רמב"ן). לכן הקילו לגרוף את הטיח שנפל לתנור וגורם לחריכת הפת או הצלי, ובתנאי שבעל התנור לא היה יכול לעשות זאת בערב יום טוב, כגון שהטיח נפל ביום טוב עצמו או שבעל התנור לא ידע שהטיח נפל בערב יום טוב (ביצה כח, ב; שו"ע תקז, ד). כפי הנראה סברו חכמים שההיתר בזה הוא מובן, ואין חשש שיבואו ללמוד ממנו היתר לדברים אסורים.[6]


[6]. לדעת חכמים אסור לתקן מכשירי אוכל נפש ביו"ט, ולדעת ר' יהודה, אם לא ניתן היה לתקנם בערב יו"ט, כגון שהתקלקלו ביו"ט או שלא ידע שהתקלקלו בערב יו"ט, מותר לתקנם ביו"ט (ביצה כח, ב). להלכה מביאה הגמרא את דברי רב חסדא שאמר שהלכה כר' יהודה, אולם מספרת על אמוראים שסברו שכך הלכה אבל לא הורו זאת לשואלים (ביצה כח, א-ב), ומאידך, בביצה כב, א, הורו למעשה על פי חכמים שלא לכבות בקעת כדי שלא יתעשן הבית.

גם הראשונים נחלקו בהלכה זו: יש סוברים שיש להורות בפועל כר' יהודה (ראב"ד וריא"ז), ויש סוברים שהלכה כחכמים (או"ז וכך מסביר מ"מ את הרמב"ם). ודעת רוב רובם של הראשונים, שהלכה כר' יהודה ואין מורין כן לשואלים. כ"כ בה"ג, רז"ה, יראים וסמ"ג. וכך משמע מרי"ף ורמב"ם (לפי רוב המפרשים). ורמב"ן (במלחמות) באר היטב את שיטת הגמרא ורוב הראשונים, שהעיקר להלכה כר' יהודה אלא שכאשר אין בדבר צורך גדול, אין מורין כן. לכן התירו לכתחילה גריפת תנור כי זה דבר נחוץ מאוד; ואילו השחזת סכין שאינה נחוצה כל כך הותרה במקצת ואין מורין כן; וכיבוי בקעת כדי שהבית לא יתעשן וכיבוי נר מפני דבר אחר, שאינם קשורים במישרים לאוכל נפש – לא הותרו כלל, שמא יבואו מתוך כך להקל בדברים אסורים, כמבואר בביצה כב, א. וכן דעת רשב"א, ר"ן, רא"ש ועוד רבים, וכ"כ הרבה אחרונים, ועיין בהרחבות. וכיוון שבפועל נוספו לנו עוד ספקות, מפני שהתירו רק תיקון שאינו גמור ורק תיקון שיש בו הכרח, ואיננו יודעים תמיד מה הוא תיקון גמור ומתי יש בו הכרח, יוצא שכמעט שאין מקילים למעשה לתקן מכשירי אוכל נפש. וכן נראה משו"ע, שכתב במפורש שהלכה כר' יהודה (תצה, א), והתיר לגרוף תנור (תקז, ד), ומנגד אסר לתקן שיפוד ולהשחיז סכין (תקט, א).

פורסם בקטגוריה ג - כללי המלאכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן