ה – הטיפול במת

פורסם בקטגוריה ז - מדיני יום טוב. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/12-07-05/

מת בשבת ויום הכיפורים, אין עוסקים בקבורתו כלל. וגם אין מטלטלים אותו, מפני שהוא מוקצה. ואם היה חשש שיתבזה, מניחים עליו בגד או חפץ שאינו מוקצה, וכך מטלטלים אותו למקום שגופתו תישמר בכבוד (שו"ע או"ח שיא, א-ד). וגם אין מבקשים מגוי שיעסוק בקבורתו, שכל המבקש מגוי לעשות דבר שאסור מהתורה – עובר באיסור חכמים, ואין כבודו של המת שיחללו בעטיו שבת או יום הכיפורים (שו"ע תקכו, ג).

אבל ביום טוב, התירו חכמים לבקש מגוי לעסוק בקבורתו של מת. שהואיל והתורה הקלה בדיני יום טוב, והתירה לנו להכין בו כל צורכי אוכל נפש, גם חכמים ביטלו את האיסור שקבעו והתירו לבקש מגוי לעשות את כל המלאכות הנדרשות לצורך קבורת המת, כמו תפירת תכריכים, הכנת ארון וחפירת קבר. וישראל רשאים לעשות למת את כל ההכנות שאינן כרוכות באיסורי תורה, כגון לרוחצו, לשאת את מיטתו, ללוותו בתוך תחום שבת ולהניחו בקבר, וגויים יכסו את הקבר בעפר (ביצה ו, א; שו"ע תקכו, א).

ביום טוב שני של גלויות, וביום טוב שני של ראש השנה, התירו חכמים ליהודים לעסוק בקבורת המת, שעשו חכמים את יום טוב שני כיום חול לכל מה שנצרך לטיפול במת. שהואיל וחכמים הם שתקנו לקיים יום טוב שני (כמבואר להלן ט, בג), בסמכותם להתיר בו מלאכה כדי למנוע ביזיון מהמת. לפיכך מותר לישראל לתפור תכריכים למת, לחפור לו קבר, ואף לקצוץ הדסים כדי להניח על מיטתו במקום שנוהגים לעשות כן לכבודו (ביצה ו, א; שו"ע תקכו, ד). ויש סוברים שכאשר אפשר, צריך לבקש מגוי לעשות את כל המלאכות האסורות מהתורה ולא לעשותם על ידי יהודי (רמ"א שם).

כל מה שאסור לעשות בחול המועד לצורך המת אסור גם ביום טוב שני. לפיכך, אסור לעשות עבורו בפרהסיא מלאכות שהרואים לא ידעו שהן נעשות עבור המת, כגון חציבת אבנים לקבר וכריתת עצים לעשות מהם ארון (שו"ע תקמז, י; מ"ב תקכו, כד).

היה בית הקברות מחוץ לתחום שבת, מותר לצאת ביום טוב שני מתחום שבת כדי ללוות את המת. אבל אם צריך לשם כך לנסוע במכונית, אזי רק למי שצריך לטפל בקבורתו מותר לנסוע עימו, ואילו לשאר המלווים ובכללם האבלים – אסור לנסוע (שו"ע תקכו, ז; אורח משפט קל. לגבי חזרה עיין שו"ע תקכו, ו; מ"ב לה; באו"ה 'וחוזרין').

מת ביום טוב ראשון, אין להשהות את קבורתו ליום טוב שני כדי שיתעסקו בו ישראל, ובדיעבד, אם עברו והשהו אותו, מותר לישראל לקוברו (שו"עתקכו, ב; באו"ה'אסור'). ויש שנהגו לכתחילה לדחות את הלווית המת מיום טוב ראשון ליום טוב שני (ראב"ד). וכיום שקבורה על ידי גוי נתפשת כביזוי גדול למת – יש נוהגים להקל בזה, והרוצים לסמוך עליהם רשאים (עיין פס"ת תקכו, ג).

כאשר יש חשש שמא מתוך שיקיימו את ההלוויה ביום טוב יעברו על איסורים נוספים, כגון שיהיו אנשים שיתקשרו בטלפון להודיע על מועד ההלוויה, ויש שיסעו ברכב כדי להשתתף בה, נכון שלא לקיים את ההלוויה ביום טוב. ובמיוחד כיום שיש אפשרות לשמור את גופת המת בקירור, ובכך בזיונו מתמעט, בכל מקום שמצויים יהודים שעלולים לחלל יום טוב סביב ההלוויה, נכון שלא לקיים שום הלוויה ביום טוב שני (אג"מ או"ח ג, עו).

עוד נראה, שהואיל ויש כיום אפשרות לשמור את גופת המת בקירור באופן שלא יתבזה, גם כשאין חשש של חילול יום טוב, רשאים קרובי המת לדחות את הלווייתו מיום טוב ראשון ומיום טוב שני ליום שלאחר החג, כדי שיותר אנשים יוכלו להשתתף בהלוויה. ואף שיש מצווה לקבור את המת ביום פטירתו ולא להלין את גופתו ליום המחרת, כאשר יש בדחייה צורך גדול לכבודו של המת, אין בזה איסור (שו"ע יו"ד שנז, א).

פורסם בקטגוריה ז - מדיני יום טוב. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן