א – טעם עירוב תבשילין

פורסם בקטגוריה ח - עירוב תבשילין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/12-08-01/

כאשר יום טוב חל בערב שבת, מצווה להניח בערב יום טוב 'עירוב תבשילין', שעל ידו מותר לבשל ולאפות מיום טוב לשבת. 'עירוב התבשילין' הוא תבשיל שמכינים מערב יום טוב לשבת, ונקרא 'עירוב', מפני שעל ידו נעשו תבשילי יום טוב ושבת מעורבים, ואזי כשם שמותר לבשל ולאפות ביום טוב עבור יום טוב, כך מותר לבשל ולאפות בו עבור שבת. ואמנם מהתורה גם בלא 'עירוב תבשילין' מותר לבשל מיום טוב לשבת, אלא שחכמים אסרו זאת בלא 'עירוב תבשילין', משום כבוד יום טוב וכבוד שבת (ביצה טו, ב).

כבוד יום טוב: חששו חכמים שאם יהיה מותר לבשל מיום טוב לשבת בלא הגבלה, יקלו ויבשלו גם מיום טוב לחול ויעברו על איסור תורה. לפיכך, התירו לבשל מיום טוב לשבת רק כאשר מתחילים במלאכת ההכנה לשבת בערב יום טוב על ידי 'עירוב התבשילין', כך שכל מה שמכינים מיום טוב לשבת הוא המשך למה שהתחילו בערב יום טוב. וכשיראו שאפילו לשבת אסור לבשל בלא 'עירוב תבשילין', יאמרו קל וחומר הוא שאסור לבשל מיום טוב לחול (דעת רב אשי). כבוד שבת: חששו חכמים שמא מתוך ההתעסקות בהכנת סעודות יום טוב, ישכחו שלמחרת שבת, ויגמרו את כל המנות המשובחות ביום טוב. ועל ידי 'עירוב תבשילין' שצריכים להניח מערב יום טוב, יזכרו במשך יום טוב שצריך להשאיר מנות יפות לשבת (דעת רבא). וכיוון שעל ידי 'עירוב תבשילין' מכבדים את החג וזוכרים את השבת, מצווה על כל יהודי להניח 'עירוב תבשילין'.

צריך להקפיד לסיים את מלאכת בישול המאכלים עבור שבת לפני שקיעת החמה, כדי שכעקרון מה שמכינים ביום טוב יוכל להיאכל גם ביום טוב על ידי אורחים שאולי יבואו.[1]


[1]. אם היה איסור תורה לבשל מיו"ט לשבת, עירוב תבשילין שתקנו חכמים לא היה יכול להתיר את האיסור. נחלקו האמוראים בפסחים מו, ב, ביסוד הדין. לדעת רבה, 'הואיל' ואם יזדמנו אורחים ביו"ט יוכלו ליהנות ממה שבישל לשבת, נמצא שאין ודאות שבישל עבור שבת, ולא עבר באיסור תורה. לעומת זאת לרב חסדא, אין אומרים 'הואיל', וכל שהתכוון לבשל ביו"ט עבור חול – לוקה, למרות שאולי יבואו אורחים ויאכלו ביו"ט את מה שבישל, אבל המבשל מיו"ט לשבת אינו עובר באיסור תורה.

למעשה, דעת רוה"פ כרבה, וכ"כ רי"ף, רא"ש, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, סמ"ג והגה"מ. ויש שפסקו כרב חסדא, וכ"כ רז"ה, ר"ח, רבנו אפרים וריצב"א. ומהרמב"ם משמע שהלכה כשניהם (ב"י תקכז, א).

כתבו תוס' (פסחים מו, ב, 'רבה'), רשב"א ומרדכי, שלפי רבה, המבשל ביו"ט סמוך לשקיעת החמה, באופן שלא יתכן שאורחים יהנו מבישולו, עובר באיסור תורה. כתב על פי זה מ"א בתחילת סימן תקכז, שגם כאשר הניח עירוב תבשילין צריך להקפיד לסיים את בישול המאכלים בעוד היום גדול, כדי שאם יזדמנו אורחים יוכלו ליהנות ממנו. וכ"כ א"ר תקכז, ב; שועה"ר א; חמד משה א; מ"ב ג; בא"ח צו ו. ולכך נטה בפמ"ג.

מנגד, רבים פסקו שמותר לבשל עד שקיעת החמה. כ"כ רדב"ז ב, תרסח; ראשון לציון ביצה ב, ב; שו"מ תנינא ב, י, וסמכו על הראשונים שפסקו לגמרי כרב חסדא. וכן על דעת הרמב"ם, שסובר שרבה מסכים לדעת רב חסדא, שפסק כרבה (א, טו) וכרב חסדא (ו, א). וכתבו פמ"ג (פתיחה להל' יו"ט א, יז) וערוה"ש (תקכז, ג), שכך הוא מנהג ישראל לבשל ביו"ט לשבת עד שקיעת החמה.

ולכאורה כיוון שרוב הראשונים סוברים שהלכה כרבה, ולדעתם האיסור מהתורה, איך אפשר שלא לחוש לדעתם? ואיך יתכן שכל הראשונים שסוברים כרבה לא הזהירו לבשל בעוד היום גדול, כדי שאפשר יהיה לאוכלו לפני השקיעה? ואולי יש לומר שבפועל כמעט תמיד התבשיל יהיה מוכן במקצת ביו"ט, שכן מן הסתם מתחילים לבשל לפני הדלקת נרות, ועוד רוצים לערבב ולהוסיף את התבלינים הנדרשים, ולכן צריכים להקדים להניח את התבשיל על האש זמן משמעותי לפני השקיעה. בנוסף לכך, אולי התחשבו בדעת רב חסדא לספק, ואזי כיוון שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, הרי שאם התבשיל יהיה מוכן בסוף בין השמשות הוא ספק ספיקא להקל. למעשה, יש שכתבו שבשעת הדחק אם לא הספיקו לבשל מקודם יכולים לבשל עד השקיעה (באו"ה תקכז, א, 'ועל'; הרב אליהו מאמר מרדכי עמ' 125; שש"כ ב, יד ; חזו"ע עמ' רעח). ובאור לציון ג, כב, ג, החמיר אבל העלה הצעה מצוינת, להוסיף בתבשיל ביצה, שהיא מתבשלת בדקות ספורות, וכיוון שמותר להרבות בשיעורים, יחד עם הביצה מותר לבשל את כל שאר הדברים שבסיר, ובתנאי שלפני שיניח את הסיר על האש יניח בתוכו את כל המאכלים.

פורסם בקטגוריה ח - עירוב תבשילין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן