כיוון שיש בימי חול המועד שילוב של קודש וחול, גם בתפילות חול המועד משולבים הקודש והחול. בתפילות שחרית מנחה וערבית מתפללים תפילה של חול, ומוסיפים לומר 'יעלה ויבוא' בברכת 'רצה' כדי להזכיר את החג. והשוכח לאומרו באחת התפילות, כל זמן שלא סיים את התפילה יחזור לתחילת ברכת 'רצה' ויאמר 'יעלה ויבוא' וימשיך להתפלל משם ברציפות עד סוף התפילה. ואם סיים את התפילה, גם אם לא פסע עדיין שלוש פסיעות לאחריו, חוזר ומתפלל כדי להזכיר 'יעלה ויבוא' (שו"ע תצ, ב).
מיד לאחר סיום תפילת עמידה של שחרית אומרים הלל. בחול המועד סוכות – הלל שלם, ובחול המועד פסח – חצי הלל, כמבואר לעיל (ב, ז).
תקנו לקרוא בתורה בימי חול המועד בעניינו של יום. בחג הפסח קוראים בכל יום פרשיה מן הפרשות שמוזכר בה חג הפסח, ובחג הסוכות קוראים בכל יום את קרבנות החג מפרשת פנחס. וקוראים לתורה ארבעה עולים, ואף בזה יש ביטוי למעמד היום. שבימות החול קוראים שלושה עולים, בחול המועד ארבעה, וביום טוב חמישה (מגילה כא, א).
כשם שביום טוב מתפללים מוסף כך גם בחול המועד, מפני שתפילת המוסף כנגד הקרבנות הנוספים שהקריבו בחג, ובזה חול המועד שווה ליום טוב.
כאשר חול המועד חל בשבת, מתפללים ערבית שחרית ומנחה כנוסח תפילת השבת, ומוסיפים 'יעלה ויבוא' בברכת 'רצה'. ונוסח תפילת המוסף כנוסח תפילת החג, ומשלבים בה את עניין השבת, ומקדימים את השבת למועד, שקדושת השבת קודמת לקדושת המועד, וחותמים: "מקדש השבת וישראל והזמנים".
נחלקו הראשונים לגבי הנחת תפילין בחול המועד. כידוע בשבת וימים טובים אסור להניח תפילין, מפני שהתפילין הן 'אות' לקשר שבין הקב"ה לישראל, וכיוון שגם שבת ויום טוב הם 'אות' לכך, כל המניח בהם תפילין נמצא מזלזל ב'אות' של הימים הקדושים. לגבי חול המועד, יש אומרים שהואיל וחלק מהמלאכות מותרות בו, אין חול המועד נחשב 'אות', וחייבים להניח בו תפילין (רא"ש, רמ"א). וכן נהגו רבים באשכנז. ויש אומרים שאיסור חמץ בחול המועד פסח, והמצווה לשבת בסוכה בחול המועד סוכות – הם ה'אות' לקשר שבין הקב"ה לישראל, וכדי שלא לזלזל ב'אות' של המועדים, גם בחול המועד אסור להניח תפילין (רשב"א; שו"ע לב, ב). וכן נהגו בספרד וכן נהגו חלק מיהודי אשכנז. למעשה, בחוץ לארץ נכון לכל קהילה להמשיך במנהגה, אבל בארץ ישראל, כיוון שהמנהג הרווח בקרב כל העדות שלא להניח תפילין, צריכים כל העולים להצטרף למנהג ארץ ישראל.[1]
