בעצם זה שנוטלים את ארבעת המינים ומגביהים אותם – מקיימים את המצווה, שנאמר (ויקרא כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם". ותקנו חכמים לנענע את הלולב כדרך שצוותה התורה להניף כמה קרבנות (סוכה מב, א; מנחות סא, א).
כך היא דרך ההנפה: "מוליך ומביא, מעלה ומוריד". כלומר, מרחיק את הלולב ממנו וחוזר ומקרב אותו אליו, מעלה אותו כלפי מעלה ושוב מוריד. ויש בזה ביטוי של אמונה: "מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו" (סוכה לז, ב). ולכן נוהגים להניף לכל ארבע הרוחות, וכלפי מעלה וכלפי מטה.
עוד אמרו חכמים (שם): "מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים".
טעם נוסף, לאחר ימי הדין, בהם עמדנו לפני ה' בתפילה, אנו מתחילים את השנה בשמחה, ומניפים את ארבעת המינים כאות ניצחון על הצלחת התשובה והתחדשות ההתקרבות אל ה' יתברך (ויק"ר ל, ב; לעיל א, ג).
וכך הוא סדר הנענועים: מצמידים את האתרוג שביד שמאל אל אגודת הלולב וההדסים והערבות שביד ימין, ואוחזים אותם קרוב לגוף, ויש מהדרים להצמידם לחזה, ומשם מוליכים אותם לכיוון הנענוע כאשר ראש הלולב כלפי מעלה עם נטייה לכיוון הנענוע, ושוב מחזירים את ארבעת המינים אל הגוף. וכך עושים שלוש פעמים לכל אחד מששת הכיוונים שמנענעים אליהם, שהם ארבע רוחות ולמעלה ולמטה. כאשר מנענעים את הלולב כלפי מטה, אין הופכים את ראשו כלפי מטה, אלא כשראשו כלפי מעלה מוליכים אותו מכיוון הלב לכיוון מטה.
יש שמתחילים לנענע לכיוון מזרח, ומשם פונים לצד ימין, ומנענעים לדרום, מערב וצפון, ואח"כ מנענעים למעלה ולמטה (שו"ע תרנא, י). ועל פי מנהג האר"י, מנענעים תחילה לצד דרום, הנענוע השני לצפון, השלישי למזרח, הרביעי למעלה, החמישי למטה, והשישי לצד מערב.
יש שפונים בעת הנענוע אל הצד שאליו מנענעים את הלולב, ובעת שמנענעים למעלה ולמטה פונים למזרח. ויש שנוהגים לעמוד בכל סדר הנענועים לצד מזרח ומטים את הלולב כסדר הנענועים. וכל המנהגים הללו טובים, ונכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו, וכשמנהג אבותיו אינו ברור, ינהג כפי שירצה.[2]
מנהג אשכנז להשתדל לכסכס בלולב בעת הנענועים, היינו ליצור על ידי הנענועים רחש קל בעלים שבראש הלולב (מ"ב תרנא, מז). והספרדים אינם נוהגים לכסכס בלולב.