ג – משמעות המילה 'עונה'

פורסם בקטגוריה א - מצוות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/14-01-03/

נאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". שְׁאֵרָהּ, היינו שבעת הייחוד יהיו בקירוב בשר. כְּסוּתָהּ, היינו השמיכה והמיטה המשמשת אותם בעת החיבור. וְעֹנָתָהּ זה החיבור עצמו (רמב"ן שם, כתובות מח, א). ויש שפירשו שְׁאֵרָהּ היינו מזונה, כְּסוּתָהּ אלו בגדיה, וְעֹנָתָהּ זה החיבור (רש"י על שמות, כתובות שם). נמצא שהכל מסכימים שמצוות עונה היא עיקר הנישואין, שעל ידה באה לידי ביטוי האהבה השלימה שביניהם. ונחלקו האם חובת הנישואין מהתורה קשורה לזה בלבד, וחכמים הם שתקנו שהבעל גם ידאג למזונה וכסותה של אשתו, כי בלא זה, לא יוכלו לשמוח באמת במצוות עונה. יתר על כן, אהבה שלימה כוללת בתוכה גם תחושה עמוקה מאוד של אחריות לטובתו ורווחתו של בן הזוג, ואיך יתכן שבעל שאוהב באמת את אשתו לא ידאג למזונה וכסותה. ואם אינו דואג, הרי שאין אהבת אמת במעשה החיבור שביניהם. ויש אומרים שהתורה עצמה חייבה את הבעל לדאוג למזונה וכסותה של אשתו, מפני שאף שמצוות עונה היא הביטוי העמוק ביותר של הנישואין, הקשר השלם שביניהם חייב לכלול בהגדרתו גם אחריות מלאה למזונה ובגדיה של בת הזוג.2

שלוש משמעויות למילה 'עונה': א) לשון עת וזמן, שמצווה זו מתקיימת לפרקים לפי כוח האיש וצרכי עבודתו (רמב"ן, אבן עזרא שמות כא, י). ב) לשון עינוי ומנגד לשון היענות. כאשר האיש פורש מאשתו הוא מענה אותה, וכפי שאמר לבן ליעקב אבינו (בראשית לא, מט-נ): "יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ… אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי…" ופירשו חכמים, אם תפרוש מלקיים עונתן. ולכן ביום הכיפורים שנצטווינו להתענות, צריך לפרוש מתשמיש המיטה (יומא עז, ב, ורא"ש; כתובות מז, ב, תוס' וריטב"א). וכן כאשר איש בועל אשה באונס, יש בכך עינוי, שנאמר (בראשית לד, ב): "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". מנגד, מצוות עונה היא לקיים את הייחוד בתענוג ושמחה, באופן שהם נענים זה לזה. הרי שעונה מלשון היענות ומניעת עינוי.

לשני הפירושים הללו משמעות הלכתית: א) שחובה על האיש לקיים את החיבור בזמנים קבועים, לפי כוחו ועבודתו. ב) שהחיבור ביניהם צריך לתת מענה משמח לתשוקת אהבתם.

עוד כתבו הראשונים ש'עונה' מלשון מעון, בית, שהאיש צריך לדאוג למקום מגורים לאשתו (מנחם בן סרוק, מובא באבן עזרא וחזקוני). ויש לזה גם משמעות עמוקה למצוות עונה, שבחיבור שבין האיש לאשתו, מגיע האיש אל מעונו, אל ביתו. וכן מצינו שנאמר (דברים יד, כו): "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ", והכוונה אתה ואשתך. וכן אמר רבי יוסי: "מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי" (שבת קיח, ב).

מצווה זו נקראת בלשון חכמים 'דרך ארץ', מפני שכל איש מטבעו צריך לאהוב את אשתו, להשתוקק לבוא אליה ולענג אותה ולשמחה ככל האפשר. וכל אשה מטבעה צריכה לאהוב את בעלה ולהשתוקק שיבוא אליה ולענג אותו ולשמחו ככל האפשר. שכך ברא ה' את האדם, שמטבעו הטוב הוא רוצה בכך. ורק מי שחלה בגופו או נפשו אינו חש בתשוקה זו. הרי שהמצווה באה לכוון, לרומם ולקדש את הטבע, אבל לא לבטל את התחושות הטבעיות שעל ידן מקיימים מצווה זו (להלן ב, ד). גם תדירות קיום המצווה נקבעת על פי כללי דרך ארץ, היינו לפי המציאות בה בני הזוג חיים (כמבואר להלן ב, ו-ז).3


  1. נחלקו תנאים ואמוראים בפירוש חיוב שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ (שמות כא, י), עיין במכילתא דרשב"י ומכילתא דר' ישמעאל שם, ובבלי כתובות מז, ב, וירושלמי כתובות פ"ה ה"ז. בכל אופן מוסכם שעיקר הנישואין מהתורה הוא מצוות עונה, ונחלקו על מזונות. לרמב"ם (אישות יב, ב), תר"י, מהר"ם מרוטנבורג, רשב"א, חיובם מהתורה. ולשאילתות, רי"ף, רמב"ן, רא"ש, ר"ן, מדרבנן. וצריך לומר, שמוסכם על הכל שאי אפשר לקיים את מצוות עונה כראוי בלא שידאג האיש למזון ובגדים לאשתו, מפני שחיבור שלם באהבה כולל דאגה מלאה לבת הזוג, שלא יחסרו לה מזון ובגדים, ובלא זאת בוודאי לא יוכלו לשמוח יחד כראוי. השאלה האם התורה עצמה הטילה על הבעל לפרנס את אשתו להשלמת השמחה, או שהתורה צוותה שהאיש יאהב את אשתו אהבה שלימה כשהביטוי העיקרי לכך הוא שישמח אותה לגמרי במצוות עונה, ופירשו חכמים שלשם כך חובה עליו לדאוג למזונותיה ובגדיה.

    צריך לציין שבעבר, כשעיקר הפרנסה היתה תלויה בכוח העבודה הפיזי, נשים התקשו לקיים את עצמן בלא עזרה מהאב או הבעל, ועל כן חייבה ההלכה את האיש לדאוג לאשתו לכסות ומזונות. אבל אין זה עיקר הנישואין, ולכן מותר לבני הזוג לעשות תנאי ביניהם לפני הנישואין, שהאיש לא יהיה חייב לדאוג למזונות ומלבושי אשתו, כגון במצב שיש לה ממון משלה. אבל אין אפשרות שיתנו ביניהם שיתחתנו על דעת שהאיש לא יקיים מצוות עונה, כי בביטול עונה בטלו הנישואים (רמב"ן ב"ב קכו, ב; שו"ע אה"ע לח, ה). אמנם כאשר מחמת אונס אין לאיש אפשרות לקיים את מצוות עונה, כגון בסריס חמה, אפשר שיהיו נישואין שמבוססים על הקשר הנפשי בלא החיבור (להלן ו, ב, 2), ומן הסתם גם לסריס חמה יש מצווה לשמח את אשתו מבחינה גופנית כפי יכולתו (עיין להלן ב, 3).

  2. ראוי לשים לב לדרך הבעת מצוות עונה בתורה, שנאמרה לגבי מקרה של אדם שהחליט לשאת את שפחתו העבריה לאשה, וצוותה התורה שיקפיד להתייחס אליה בצורה היפה ביותר, וגם אם ישא אשה שנייה מבני מעמדו, לא יקפח את שפחתו שנעשתה אשתו. שנאמר (שמות כא, י): "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף". אפשר ללמוד מכך, שלגבי בני זוג רגילים אין צורך לצוות על כך, מפני שכל אדם סביר מבין מתוך המוסר הטבעי שזו חובתו המוסרית – 'דרך ארץ'! החידוש הוא שגם כאשר אדם עשה טובה לשפחתו בכך שנשאה לאשה, כיוון שעתה היא אשתו, אסור לו למנוע ממנה את עונתה (עיין בספר החינוך מו). כיוצא בזה נאמר לגבי מצוות השבת אבדה (דברים כב, ג): "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם", מעבר לכך שצריך להשיב אבדה, צריך אדם להרגיש שאינו יכול להתעלם מהאבדה שראה.
פורסם בקטגוריה א - מצוות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן