חיבור ואיחוד זה נפלא כל כך, עד שהוא המשל לחיבור העליון שבין הקב"ה לעם ישראל, שנאמר (ישעיהו סב, ה): "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". "אמר רבי עקיבא: לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (תנחומא תצוה ה'). הרי שהאהבה שבין האיש לאשתו עליונה ונשגבת כל כך, עד שיש בה דמיון וביטוי לקשר המקודש שבין ה' לעמו. יתר על כן, מתוך הקשר שבין ה' לעמו, נמשך הקשר שבין בני הזוג שמתחברים זה עם זה בקדושה ואהבה (להלן ג, טו), ומתוך כך נמשך הקשר שבין הבורא ועולמו, וחיים וברכה ושלום נמשכים לכל הברואים.
וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון המקודש היתה כצורת איש ואשה בעת קיום מצוות עונה. אמרו חכמים (יומא נד, א): "בשעה שהיו ישראל עולים לרגל מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב"ב צט, א).
כיוון שעניין הנישואין קדוש ועליון, יום הכיפורים היה אחד משני הימים הטובים, שבהם היו עוסקים בשידוכים (משנה תענית ד, ח). וכיוון שיש בחתונה גילוי של אחדות שבאה לידי ביטוי במציאות שלימה של חתן וכלה, מצווה לבטא זאת בשמחה גדולה, ואמרו חכמים (ברכות ו, ב), כל המשמח חתן וכלה זוכה לתורה, ונחשב כאילו הקריב תודה, וכאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים (עיין מהר"ל תפארת ישראל ל).
וכן מצינו שלאחר שעם ישראל הגיע לשיא הגשמת החזון, בעת ששלמה המלך זכה לייצב את מלכות ישראל ולבנות את בית המקדש, עשה חג גדול לכל ישראל במשך שבעה ימים ועוד שבעה ימים. "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (מלכים א' ח, סו). פירשו חכמים (מו"ק ט, א): "וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם – שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה, שְׂמֵחִים – שנהנו מזיו השכינה, וְטוֹבֵי לֵב – שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר, עַל כָּל הַטּוֹבָה – שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנים לחיי העולם הבא". כלומר, כשם שעל ידי הקמת המקדש בירושלים שׂשׂ ה' על עמו כמשוש חתן על כלה, כך התפשטה הקדושה הכללית אל ביתו האישי של כל אחד מישראל, וחזרו ומצאו את נשותיהם בטהרה לקיים את המצווה בשמחה.
וכן מצינו לאחר מתן תורה, שציווה ה' למשה (דברים ה, כז): "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם", פירשו חכמים (ע"ז ה, א): "לשמחת עונה". מי שאינו מבין את ערך המצווה יכול לחשוב שלאחר המעמד הנשגב של מתן תורה אין ראוי לעסוק בדברים שכאלה, אולם ההדרכה האלוקית היתה הפוכה, שובו לשמחת עונה! משמע שאדרבה, דווקא מתוך הקדושה שהתגלתה במתן תורה יש לחזור לקיים את מצוות העונה בשמחה. ואכן יש קשר בין הדברים, שמתן תורה היה כעין חתונה בין הקב"ה לישראל, כפי שאמרו חכמים במשנה (תענית כו, ב): "ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש". מתוך החתונה הגדולה נמשכה אהבה ושמחה לכל משפחה ומשפחה בישראל.
עמדה זו קשה לרבים מחכמי אומות העולם, כי לדעתם תענוגי העולם הזה שייכים לחומר ולחטא ומנותקים מענייני הקדושה הרוחניים. אולם תפקידם המיוחד של ישראל לגלות את אמונת הייחוד, שה' הוא האלוהים בשמיים ובארץ, ולכן כאשר הייחוד נעשה כהלכה, מתגלה בו העניין האלוקי. וזהו שנאמר (במדבר כג, י): "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל". אמרו חכמים (נדה לא, א): "מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם (עונת תשמישן) של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר: מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה?! מיד נסמית עינו".
