ח – בזכות המצווה נגאלו ממצרים

פורסם בקטגוריה א - מצוות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/14-01-08/

כשהיו אבותינו עבדים במצרים, רצו המצרים למנוע את הגברים מפריה ורביה כדי לבטל את ישראל מן העולם. לשם כך הכבידו עליהם את עוּלם בעבודה קשה ומפרכת, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, וגזרו עליהם שלא יחזרו לביתם אלא ישנו בשדות. נדמה היה אז לגברים שאבדה תקוותם. נשותיהם יתייאשו מהם וידבקו באדוניהם המצרים. איך יישא הבעל את עיניו לאשתו, הלא הוא אמור לפרוש עליה את חסותו, להגן עליה מפני נוגש ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמא לילדיהם, והנה עתה הוא עבד מושפל, נתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, הוא מעדיף שלא לנסות להתקרב לאשתו. הוא מחניק בקרבו את רצון החיים. גם בילדים אינו רוצה, כי אינו יכול להעניק להם עתיד סביר. כשאשתו מתקרבת אליו הוא מתרחק, כי הוא חושש שממילא עוד מעט היא תרצה לעזוב אותו. רוב הנשים במצב כזה היו נעלבות, ומבקשות להסתפח כאשה שנייה לאחד האדונים המצרים. כך היה העם עלול להיכחד.

אמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להן דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים…" כאילו אמרה כל אשה לבעלה, אמנם בעיני המצריים אתה עבד בזוי, אבל בעיני אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות מהעבודה, ולסוך את גופך הכואב ממכות, כי אתה הוא בעלי ואהובי. "משהיו אוכלים ושותים, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאה ממך, וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי תאווה ופרים ורבים והקב"ה פוקדם לאלתר… וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד… וכל המניין האלו מן המראות" (תנחומא פקודי ט). "וכיוון שמתעברות, באות לבתיהן. וכיוון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה…" (סוטה יא, ב).

לאחר שכבר יצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה ונצטוו להקים את המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו זהב וכסף ונחושת, בדים יקרים ואבנים טובות. אמרו אותן הנשים, מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן, עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן. ואף שהיו חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש התנדבו להביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שאף זעף עליהן, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: מן הראוי היה ליטול מקלות ולשבור את שוקיהן, על שהעיזו להביא מראות אלו לעבודת הקודש. אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים! קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכל! טול אותן ועשה מהן כיור נחושת וכנו, שבו יהיו הכהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט, רש"י שמות לח, ח).

בתוך כך למדנו דבר נפלא, שאין דבר טהור וקדוש יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם, ועל כן דווקא מהמראות הללו עשו את הכיור שעל ידו הכהנים מטהרים ומקדשים את עצמם לקראת עבודתם במקדש.

פורסם בקטגוריה א - מצוות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן