חובת מצוות עונה מוטלת על האיש, שנאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". שְׁאֵרָהּ שיהיו בקירוב בשר, כְּסוּתָהּ זו המיטה והשמיכה, וְעֹנָתָהּ זה החיבור עצמו (רמב"ן שם, כתובות מח, א; לעיל א, ג). וכל המבטל מצווה זו ומצער בכך את אשתו – עובר באיסור תורה (לעיל א, ב). ואף שבלא שהאשה תיענה לבעלה בשמחה, אין שום ערך למצווה, נמצא שקיום המצווה תלוי בשניהם יחד, מכל מקום החובה הראשונית מוטלת על האיש. וכפי שגם מצוות הנישואין מוטלת כחובה על האיש, ועל כן הוא שצריך לחזר אחר בת זוגו, ולאחר שתסכים להינשא לו – לקדשה לאשה.
כדי להבין את ההבדל שבין האיש לאשה, צריך לבאר, שאם האיש לא יביע במילים את אהבתו לאשתו, ולא ירבה לענג אותה בליטופים וחיבוקים, ויתקדם בהדרגה עד המקומות המענגים ביותר, מסתבר שלא יצליח לשמח אותה שמחה שלימה. מפני שכך היא תכונתן הטובה של הנשים, שתחומי הרוח, הנפש והגוף שלובים אצלן יותר מאשר אצל האיש, ולכן, במצב המתוקן, רק לאחר שכל הכוחות משתלבים יחד באהבה ובתענוג, האשה יכולה להגיע לשיא השמחה. תהליך מורכב זה נמשך זמן.
לעומת זאת, תכונתו של האיש שהוא יכול להפריד בין התחומים, והוא מסוגל לספק את תאוותו הגופנית גם בלא התקשרות נפשית ורוחנית. תכונה זו יש לה ערך רב כאשר צריך להתעלם מכל מה שמסביב כדי לרכז את כל הכוחות ולהתמקד במטרה אחת. זאת התכונה שגורמת לבחור לחזר במרץ אחר בת זוגו, להתגבר על הקשיים, ולהתמיד בכך עד שתסכים להינשא לו. זו גם התכונה המתאימה ללוחם בצבא. לכן האיש הוא שמקדש את אשתו. אבל מצד שני, לאחר השגת המטרה בשמחת החתונה, פעמים שהגברים מאבדים עניין בקשר הנפשי השלם, מפני שהם היו ממוקדים בהגעה לחתונה, ולא התכוננו לכל האתגרים הכלולים בחיי הנישואין. לפיכך נצטווה האיש שלא יצא לצבא או
למסעות עסקים בשנה הראשונה לנישואיו, שנאמר (דברים כד, ה): "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח", ועל ידי כך יבסס את חייהם הזוגיים.
כך גם קורה לקראת הזיווג. ההשתוקקות של האיש לקראתו יכולה להיות עזה מאוד, אבל מיד לאחר שזרעו יוצא, הוא עלול לאבד עניין באשתו. וכיוון שמצד תכונת גופם, גברים מסוגלים להגיע לשיא התענוג הגשמי תוך דקות ספורות, בלא שיספיקו לשמח את נשותיהם, הוטלה מצוות עונה כחובה על האיש, ועיקר המצווה שיענג וישמח את אשתו ככל האפשר, ומתוך כך יתחברו. זהו שהזהירו חכמים ואמרו (עירובין ק, ב): "אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצווה". עוד אמרו: "כל הכופה את אשתו לדבר מצווה הויין (יהיו) לו בנים שאינם מהוגנים". הרי שאף שהחיבור מצווה, אם הוא נעשה כדי לספק את יצרו של האיש בלבד, בלא שישתדל לענג את אשתו, אין בו מצווה. וכך בזכות תכונתה של האשה, האיש נצרך לבטא יותר את רגשי אהבתו לאשתו, ועל ידי כך החיבור ביניהם נעשה עמוק ושלם יותר.
אמנם כאשר האשה אינה משתוקקת לחיבור עם בעלה, ואינה נענית לו ושמחה עימו, הרי שהיא עוקרת את המצווה. מפני שכל המצווה היא לשמח אותה, וכשאינה שמחה, המצווה בטלה מיסודה. ואם הדבר נמשך – היא מחריבה את ביתם. וכפי שלמדנו (כתובות סג, ב), שכאשר האשה טוענת שבעלה מאוס עליה, צריך הבעל לגרשה, והיא מפסידה את כתובתה. הוא צריך לגרשה, מפני שאין אפשרות לקיים נישואין בלא שמחת עונה. והיא מפסידה את כל פיצויי כתובתה, מפני שהפרה באופן היסודי ביותר את עיקר הנישואין. [2]
[2].. לרמב"ם (אישות יד, ח), כופים את הבעל לגרשה, "לפי שאינה בשִביה שתבעל לשָׂנוּי לה, ותצא בלא כתובה כלל". ולרוב הפוסקים אף שהוא חייב לגרשה אין כופים אותו לכך (שו"ע אה"ע עז, ב). (אפשר אולי להבין מהם, שדיברו על מצב שבו האשה אשמה בגירושין, שאחר שהסכימה להינשא לו, מאסה בו, ועל כן יש ביכולתו לתבוע פיצויים על צערו, כדי שיסכים לגרשה).
וכן כאשר הבעל מבטל את העונות שהוא חייב בהן, או שאינו מוכן לשמח את האשה בדרכים המקובלות, כגון שאינו מוכן לשמש בלא בגדים – האשה יכולה לתבוע על כך גירושין, ובעלה חייב לגרשה ולשלם לה את מלא כתובתה (שו"ע אה"ע עו, יג).
