הצניעות היא אחד הביטויים לקדושת המצווה, וכפי שפירש רש"י את דברי חכמים: "יקדש עצמו – לשמש בצניעות" (נדה עא, א). מצווה יקרה זו צריכה לבטא ייחוד גמור בין האיש לאשתו, ועל כן אסור לחושפו בפני אנשים זרים ואסור לאנשים זרים לדבר בו. לכל זוג ייחוד מיוחד משלו, שעולם ומלואו תלויים בו. וכך גם חשים בני זוג שזוכים לאהוב זה את זה אהבה יתירה, שאהבתם המיוחדת אין דוגמתה בכל העולם. וכך גם מבואר בחכמת הקבלה, שמאותה שעה של ייחוד גמור, מתפשטת אורה וברכה בכל העולמות. וכיוון שעניין הייחוד שביניהם עמוק כל כך עליו להיות שמור כסוד ביניהם.
לפיכך, צריך לקיים את החיבור בתוך בית או מקום סגור ומוצנע, ואסור לקיימו בפרהסיא או במקום ציבורי למרות שאין שם אדם שרואה אותם. והעושים כן נראים כבועלים בזנות ומרגילים עצמם לידי עבירה, וראוי להענישם על כך (סנהדרין מו, א; שו"ע אה"ע כה, ד).
אסור לקיים את החיבור במקום שיש בו אדם נוסף. וגם כשהוא ישן – אסור, מפני שיש חשש שמא יתעורר. מעיקר הדין מותר לשמש בפני תינוק שאינו יודע לדבר, אבל אין ראוי לעשות כן. וכשאין ברירה אחרת, מותר לקיים את החיבור כשהוא ישן. ואם התעורר באמצע, מותר להמשיך. לכתחילה ראוי שלא יהיה בחדר בעל חיים ככלב או חתול.
נוהגים לכסות את הגוף בעת החיבור, גם כשאין שם אור (עי' דרכי טהרה כב, לט).
צריכים בני הזוג להצניע את זמן חיבורם. ובשעת התשמיש עליהם להיזהר שקולם לא יישמע לזרים. וכן נכון לאשה להצניע את ליל טבילתה, שלא ירגישו בה בני אדם (רמ"א יו"ד קצח, מח).
כדי שהחיבור יתקיים בצניעות ובשמחה, בלא חשש שמישהו מהילדים או האורחים יכנס פתאום, צריכים להקפיד לנעול את החדר. וכדי שלא יהיה ניכר אימתי הם מקיימים את המצווה, ראוי שבני הזוג יקפידו לנעול את דלת חדרם בכל לילה בעת שהם הולכים לישון, ולא יסכימו שאחד הילדים יישן עימהם בחדר.
בני הזוג צריכים להיזהר שלא לספר על דרך חיבורם ואהבתם לאנשים זרים. ורק לעת הצורך, כדי לקבל עצה והדרכה, מותר לספר. וכן אסור לבני הזוג לדבר על החיבור שביניהם בדרך של ניבול פה, כדרך המספרים בדיחות גסות (רמב"ם הל' דעות ה, ד).
וכן אסור לדבר על החיבור של אנשים אחרים ללא צורך, וכל הדיבורים הגסים האלו נקראים 'ניבול פה', כי הם הופכים את הדיבור החי שנועד להוסיף ברכה לדיבור מת ומנוול. כמו נבלה סרוחה שאסורה באכילה. אמרו חכמים (שבת לג, א): "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל פיו, אפילו חותמים עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה – הופכין עליו לרעה".
מותר לאורחים לשמש מיטתם בתנאי שיש להם חדר סגור, ואין חשש שבני הבית ירגישו בכך או שישאירו סימנים על הסדינים.
נכון שבני הזוג יימנעו ממעשים שמבטאים את תשוקתם זה לזה בפני זרים (רמ"א אה"ע כא, ה). אמנם חיבוק או נשיקה נימוסיים, בחברה שבה הדבר מקובל, אינם נחשבים לא צנועים. אבל כאשר הם מבטאים תשוקה, יש בהם חוסר צניעות, כי האהבה שבין בני הזוג היא עניין עמוק ואישי מאוד, והחושפים אותה בפני זרים עושים אותה חיצונית ומקצצים את כנפיה. בנוסף, יש לחוש שהפגנת אהבה זו תעורר צער וקנאה אצל אלו שלא זכו לכך. [15]
[15] במקרים קיצוניים, חוסר צניעות הוא עילה לגירושין. למשל אמרו במשנה (כתובות עב, א): "ואלו יוצאות שלא בכתובה… אף הקולנית… ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכניה שומעים קולה". פירש הרמב"ם, שומעים שהיא תובעת התשמיש בקול רם. וכן במקרה שהבעל מדיר עצמו מאשתו אם לא תספר לזרים מעניינים שביניהם, זכותה להתגרש ולקבל את כתובתה (כתובות עב, א-ב).
ענייני צניעות תלויים במנהג המקובל, ולכן בעבר, כשהבתים היו קטנים ופעמים שכל המשפחה התגוררה בחדר אחד, התירו להורים לשמש בעת שילדיהם ושאר האנשים שבחדר ישנו. מה עוד שבעבר בדרך כלל ישנו עמוק יותר, מפני שעבדו במשך היום בעבודות פיזיות מפרכות. אולם כיום שיש בכל בית כמה חדרים, מידת הצניעות מחייבת לאסור תשמיש בחדר שיש בו אדם ישן. ועיין בהרחבות יג, ה-ו. נכון להוסיף, שמעבר לכך שנעילת החדר של ההורים מאפשרת את קיום המצווה בשמחה יתירה, יש בזה גם ערך חינוכי, שילמדו הילדים עד כמה הקשר שבין הוריהם עמוק ואישי, ושאסור להפריע לו, וילמדו מכך דוגמא אישית לחייהם, ומתוך כך יזכו גם הם להקים משפחות טובות.
