חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יא – שיטת הרמב"ם

הרמב"ם כדרכו בקודש, רואה בצרכי הגוף והנאותיו אמצעים בלבד לתכלית האמיתית, שהיא עבודת ה' הרוחנית. אלא שברא ה' את האדם בעל גוף, ולכן עליו לטפל בו באחריות מירבית, בהיותו הכלי שבעזרתו הוא הוגה בתורה ומקיים את המצוות. אם לא יספק את צרכיו של הגוף, ובכלל זה את תשוקתו הגופנית הטבעית לתשמיש המיטה, יאבד את איזונו ובריאותו הגופנית והנפשית, ולא יוכל לעסוק בעבודתו הרוחנית. איסורי עריות ומצוות הנישואין, נועדו להדריך את האדם כיצד לספק את תשוקתו הטבעית של הגוף במסגרת ההלכה. וככל שבני הזוג נזהרים לספק את הנצרך להם, בלא להיסחף אחר תאוות הגוף, כך הם מתקדשים והולכים. ולכך מכוונת מצוות עונה, לספק את היצר הטבעי, כל אדם לפי בריאותו ומקצועו, לא פחות ולא יותר.

וכשאדם הולך בדרך זו, גם טיפולו בצרכיו הגופניים נחשב לעבודת ה': "כשיבעול, לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע (ללדת ילדים)… נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולם, עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל. מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'… ועל עניין זה צִוּוּ חכמים ואמרו (אבות ב, יב): וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו (משלי ג, ו): בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (דעות ג, ב-ג).

לכן התנגד הרמב"ם לדעת חכמי אומות העולם ששיבחו את מי שפורש לחלוטין מאשה, מכיוון שבכך הוא פועל נגד הטבע, מצער את עצמו ופוגם בבריאותו. וכשם שאין מעודדים את האדם להרעיב את עצמו דרך קבע, או להתאפק מלעשות את צרכיו, כך גם אין לעודד אותו לפרוש מאשתו. ואף אם אשתו מסכימה, כל זמן שמטבעו הוא חפץ בכך, עליו לספק את יצרו. אך כיוון שמדובר באמצעי בלבד, אין להרבות בו מעבר לדרוש. והמתעסק בהנאת גופו מעבר למידה הנצרכת לעבודת ה', נדמה בכך לבהמות הנוהות אחרי תאוותן הטבעית, ומבחינה זו "חוש המישוש חרפה הוא לנו" (מו"נ ב, לו).

מסתבר שככל שירבה אדם לעסוק בתורה, כך ירגיש פחות צורך בזה, ויש לו בכך מעלה, כל זמן שגם אשתו מתעלה עימו. אבל כאשר ירגיש צורך ממשי לכך, אל ישתדל להתאפק. כי אם יתאפק יצטרך להִלחם ביצרו תדיר, ובמקום להתעלות במעלות הרוחניות, ראשו יהיה עסוק במלחמה עם הגוף. ולא זו בלבד, אלא שיש חשש שירמה את עצמו וידמה בנפשו שהצליח להשתחרר מעול היצר, ולבסוף יצרו הכלוא יתפרץ באופן לא מרוסן עד שיחטא בעריות. וגם אם לא יחטא, מרוב מאמץ לרסן את יצרו, יעקם את נפשו ויאבד את בריאותו הנפשית. על כן נתנה לנו התורה את המצווה הזו על כל גדריה, שעל ידה האיש והאשה נוהגים כהלכה, כלפי בן זוגם וכלפי גופם.

היתרון שבשיטת הרמב"ם, שההולך בה אינו נוטה לרמות את עצמו. הוא אינו מנסה להיות פרוש מדי, תוך שהוא מרמה את עצמו שהנה הצליח להתרחק מתאוות הגוף ולהתעלות במעלות הפרישות והקדושה. מנגד, אינו מרמה את עצמו לעסוק תדיר בענייני הגוף ותאוותיו, מתוך טענה שבכך הוא מקדש את החומר ומעלה ניצוצות. החיסרון שבשיטתו, שהוא מרוקן את הגוף ואת המעשה מערך עצמי.

אנשים שכלתנים, ביקורתיים ומפוכחים, אוהבים את שיטת הרמב"ם, באשר אין בה יומרה לקדש את מה שנראה כלא קדוש. אולם גם לציבור הרחב יש תועלת רבה משיטתו, שמכירה בצרכיו הגופניים של האדם, ואינה מנסה לשנות את טבעו. [7]


[7] רמב"ם הלכות דעות ג, ב-ג: "צריך אדם שיכוון כל מעשיו כולם כדי לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר… וכן כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים על לבו לעשות דברים הללו כדי להנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחֵך ויבעול כדי להנות, אלא ישים על לבו כשיאכל וישתה כדי להברות גופו ואבריו בלבד… וכן כשיבעול, לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע, לפיכך, אינו בועל כל זמן שיתאווה אלא בכל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואות או לקיים את הזרע (ללדת ילדים)… ישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו, כל ימיו כולן עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל…" כידוע בגיל צעיר צורך זה הוא כפעמיים שלוש בשבוע, ובגיל מבוגר יורד לפעם בשבוע, ובימי הזקנה אף פחות. וכל זה לפי הממוצע, כאשר יש שנצרכים לכך יותר ויש פחות.
עוד כתב בהלכות איסורי ביאה כא, ט: "אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך איברים. ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסור מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות". שם הלכה יא: "אין דעת חכמים נוחה למי שהוא מרבה בתשמיש המטה ויהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול, ופגום הוא עד מאד ומעשה בורים". הרי שמצד אחד שיבח את הממעטים, ומצד שני לא חסם את היצר הטבעי שבאדם. וראו בהרחבות.
צריך כמובן להוסיף, שגם כאשר הפרישות מתאימה לגוף ולנפש של האיש, כל זמן שהאשה מעוניינת בכך, הרי הוא חייב לשמחה בזה. וז"ל בהלכות אישות יד, א-ב: "עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כוחו וכפי מלאכתו… יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה, ולא יצא אלא ברשותה…". עוד כתב בהל' איסורי ביאה כא, יא: "כל הממעט בתשמיש משובח, והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו". וכן הדין כאשר הפרישות מתאימה לאשה ולא לאיש, שאין לבטל שום עונה בלא הסכמתו.

תפריט

דילוג לתוכן