יב – הקדושה הפרושית, אהבה נשגבת

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/14-03-12/

דרך נוספת ישנה, לפיה יש קדושה בחיבור שבין איש לאשתו, שעל ידו השכינה שורה ביניהם, והאחדות האלוקית מתגלה בעולם, והשמיים והארץ מתחברים, ושפע של ברכה מתפשט בכל העולמות. אלא שעניין זה גבוה ונשגב כל כך, שצריך להיזהר לקיימו באהבה שלימה, מתוך געגועים וכיסופים עמוקים. ונכון לקיימו בשעה המתאימה לכך ביותר, בליל שבת אחר חצות הלילה. שהשבת היא הזמן הקדוש שבו מתגלה השלום בכל העולמות, וזה הזמן המתאים להוסיף שפע ברכה על ידי הייחוד (עיין זוהר ח"א נ, א; קיב, א; ח"ג מט, ב).

אין בשיטה זו הפחתה בערך האהבה, אלא שהאהבה מתעלה והופכת לדבר עליון ונכסף. וכמה שהוא יותר נשגב, כך התשוקה אליו גוברת, אבל היא תשוקה מלאת יראה, כבוד ועדינות. האיש נדמה כמלך אחראי, שכל מעשה שיעשה משפיע על העולם כולו, והאשה כמלכה יפה ואצילית, מעודנת ורגישה, שבכל מעשה טוב שהיא עושה ובכל הרגשה יפה שהיא מרגישה, היא מרוממת את העולם כולו. וכל מלחמותיו וגבורותיו של בעלה למענה, וכל יופייה ומעשיה הטובים למענו. הם מוכנים למסור את הנפש כדי לשמור אמונים זה לזה. מרוב כיסופים וכבוד, החיבור הנשמתי שביניהם מסעיר עד תהומות הרוח והנפש, אבל הוא לא חייב להגיע לשיא השמחה הגופנית.

כך מסופר על רבי אליעזר (נדרים כ, ב): "שאלו את אימא שלום: מפני מה בנייך יפיפיים ביותר? אמרה להם: אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד (באימה ויראה); ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באים לידי ממזרות". כביכול אמר, אם אאבד את היראה והכבוד המיוחדים כלפייך, כבר לא יהיה הבדל בינך לבין אשה אחרת, והייחוד שלנו לא יהיה שלם, ויפגום בבנים, מפני שזה סוג רוחני של ניאוף וממזרות.

לגבי משמעות "מגלה טפח ומכסה טפח" ביארו המפרשים: "שלא היה ממרק האבר בשעת התשמיש כדי למעט הנאתו" (ראב"ד, שו"ע או"ח רמ, ח). משמע שהיה בועל באופן שממעט את הנאתו, אבל יתכן שעל ידי כך היתה הנאת אשתו מתרבה. ויש עוד פירושים, שלא היה מגלה מבשרו או מבשרה הרבה. אבל הפוסקים האחרונים והמקובלים דחו פירוש זה, הואיל והוא מנוגד להלכה ולכוונות הקבלה, לפיהם החיבור צריך להיות בלא בגדים (כה"ח רמ, סא).

המעלה של ההולכים בדרך זו, שהם אינם נסחפים אחר התאוות הגשמיות, והכיסופים והגעגועים לחיבור משמרים את אהבתם. החיסרון, שרצונות רבים אינם באים לידי מימוש, והאדם אינו זוכה לחוש את כל חוויותיו ולקדש אותן במצוות עונה. עוד חיסרון חמור, שאנשים רבים שהולכים בדרך זו מרמים את עצמם, כאילו הם זוכים לקדושה, בעוד שהם מדכאים את תשוקתם, שעלולה להתפרץ במחשבות מכוערות וגילוי עריות, או לגרום לנפשם להתעקם מרוב לחץ. ולכן הזהירו הרבנים והמחנכים את הצעירים, שגם אם ירצו ללכת בדרך זו, בשנים הראשונות לנישואיהם, ינהגו כמקובל, וישמחו בטבעיות, כפי ההלכה. ורק לאחר מכן יבחנו בזהירות אם מתאים להם ללכת בדרך הקדושה הפרושית. חובה להוסיף, שמצב החורבן וצער הגלות היו שותפים מרכזיים בעיצוב שיטה זו, כפי שיבואר בהלכה טו. וכן מצינו שבדור החורבן, כמו גם בדור שאחר השואה, רבו החומרות והגדרים על שמחת עונה.8


  1. עיין להלן בהלכה טו, שבעקבות החורבן נפגם החיבור שבין איש לאשתו, וגברו מנהגי הפרישות. אכן רבי אליעזר חי בדור החורבן, ויחד עם ר' יהושע סייע במילוט רבן יוחנן בן זכאי מירושלים שלפני החורבן (גיטין נו, א). ונראה שככל שהתארכה הגלות, העמיקו מנהגי הפרישות להשתרש בישראל. ועיין בצדקת הצדיק קמו, שהנהגת רבי אליעזר קשורה למידתו, שהיה מצד היראה, ולכן היו בניו יפיפיים. ואין הלכה כמותו, ולכן אמרו בגמרא שנהג כמי שכפאו שד, לרמז שאין ראוי לנהוג כן להיות כמו שד. אלא הלכה כר' יהושע, שטען כנגד מנהגי הפרישות (ב"ב ס, ב, להלן טו), ובמידתו היה נוטה לצד האהבה, ולכן היה נראה מכוער בעוה"ז (תענית ז, א), שכלפי חוץ הוא נראה כפחות מקושר לקדושה. גם בדור שלאחר השואה מצינו אצל חלק מהאדמו"רים והרבנים חומרות וסייגים מעבר למה שהיה נהוג לפני כן, מעין ההלכה בימי צער (לעיל ב, יד).
פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן