טו – בגלות ובגאולה

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/14-03-15/

מצבם הכללי של ישראל משפיע על שמחת המצווה, משום שהקשר המקודש שבין כל איש ואשה שבישראל מקביל לקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל. וכפי שביארו חכמים במשנה (תענית כו, ב), שהימים הגדולים שבהם עם ישראל התקשר אל הקב"ה נקראים ימי חתונתו ושמחת ליבו של הקב"ה. "ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש". וכן מצינו שמיד לאחר מתן תורה, נצטוו ישראל לשוב לאוהליהם ל'שמחת עונה' (ע"ז ה, א), ומיד לאחר חנוכת בית המקדש, חזרו כל ישראל לבתיהם שמחים וטובי לב, ומצאו את נשותיהם טהורות, וקיימו את מצוות עונה בשמחה יתירה (מו"ק ט, א; לעיל א, ח).

לעומת זאת, כאשר ישראל מתרחקים מה', גם שמחת המצווה נפגמת, וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין עה, א): "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה". בעקבות הריחוק שבין הקב"ה לכנסת ישראל, נוצר פירוד בכל העולמות, הארץ אינה נענית לשמיים, לבטא בה את ערכי הקודש, והשמיים אינם נענים לארץ להשפיע לה חיים וברכה. והצער העולמי חודר לתוך הבתים פנימה, האיש אינו מצליח להיענות למלוא תשוקתה של אשתו, והאשה אינה מצליחה להיענות למלוא תשוקתו של בעלה. ואותם אנשים שהבינו את עומק המשבר והיגון, מרוב הזדהות עם צערם ובכיים של הקב"ה וכנסת ישראל, חשו לעיתים קושי לקיים את מצוות עונה בשמחה.

וכן מצינו בתלמוד (ב"ב ס, ב), שאמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, היה מן הדין שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין… ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצוות, ואינה מניחה אותנו להיכנס לסעודת ברית מילה, היה מן הדין שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולא להוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו. אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, שאין יכולים לעמוד בגזירה כזו.

עוד מסופר שם, שלאחר חורבן בית המקדש השני, רבו פרושים בישראל שלא אכלו בשר ולא שתו יין, כאבל על ביטול הקרבנות וניסוך היין. נטפל להם רבי יהושע ואמר, אם כן גם לחם לא נאכל מפני שבטלו המנחות, ופירות לא נאכל שבטלו הביכורים, ומים לא נשתה מפני שבטל ניסוך המים?! אלא כך אמר להם: בני, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה. וזהו שתקנו חכמים מנהגי אבלות לפי הראוי והמתאים לציבור.

לפיכך, גם בזמן הגלות, ההלכה לא זזה ממקומה, שעיקרה של מצוות עונה, שהיא צריכה להתקיים בשמחה, וככל שבני הזוג מרבים יותר באהבה ושמחה ביניהם, כך מעלתם גדולה יותר. לא זו בלבד, אלא שבקיום מצווה זו יש תיקון מסוים לגלות, משום שעל ידה הקימו בני הזוג בביתם מקדש מעט, שהשכינה שורה ביניהם על ידי מצווה זו (סוטה יז, א). וכדרך שאמרו חכמים: "בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא יד). בנוסף לכך אמרו חכמים (יבמות סב, א), שעל ידי קיום מצוות פרו ורבו, מקרבים את הגאולה, כי "אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף", היינו עד שייוולדו כל הנשמות שבאוצר הנשמות של כנסת ישראל.

הרי שדווקא על ידי ההשתדלות לקיים את המצווה כהלכתה, מקרבים את הגאולה ומעוררים געגועים וכיסופים להחזרת הקשר שבין הדוד לרעיה, בין הקב"ה לכנסת ישראל. וכדרך שנאמר (ישעיהו סב, א-ה): "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר… לֹא יֵאָמֵר לָךְ (כנסת ישראל) עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ".

אלא שאותם צדיקים-פרושים שצער החורבן מילא כל כך את לבבם, לא יכלו להסתפק במקדש מעט שנותר ביד ישראל, ומרוב צער לא יכלו לקיים את המצווה בשמחה כראוי (עיין לעיל ב, יד). ועל כן אף שהקפידו לקיים את המצווה, ביודעם את ערכה וחשיבותה, וביודעם שעל ידה הם מקרבים את הגאולה, מכל מקום צמצמו את קיומה למעט ההכרחי, כדי לקיים את קדושת הנישואין ומצוות פרו ורבו. ולעיתים הובאו מנהגיהם בספרי הפוסקים. 10

אולם כפי המבואר בתלמוד ובפוסקים, ההדרכה הכללית נותרה במקומה, לקיים את המצווה כהלכתה, בשמחה יתירה, וככל שבני הזוג מרבים לשמח זה את זה במצווה, הרי זה משובח. אלא שבאופן טבעי, למרות הרצון לקיים את המצווה בשלמותה, הצער העולמי על גלות ישראל והשכינה, מעיב על שמחת המצווה. וככל שאנחנו זוכים לראות יותר בחזרת ישראל לארצו, כך גם שמחת המצווה מתגלה יותר. וכדרך שנאמר (ישעיהו לה, י): "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה".

ויהי רצון שנזכה כולנו יחד לראות בקיבוץ כל הגלויות ובבניין הארץ לאורכה ולרחבה, ותחזינה עינינו בשוב ה' לציון, ובהחזרת מלכות בית דוד למקומה, ובבניין בית המקדש. ויתחברו השמיים והארץ, הרצון והחובה, האמת והשמחה, החזון והמעשה, הנשמה והגוף. "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה', תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי". כנסת ישראל תקרא לקב"ה אישי לשון חיבה, ולא בעלי שיש בו צד של כפייה. וממשיך ה' ואומר לישראל: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה', אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי – עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלוֹהָי" (הושע ב, יח-כה). וישיש ה' עלינו כמשוש חתן על כלה, ושמחת המצווה תחזור להופיע במילואה.


  1. מנהגי הפרישות בעקבות החורבן והצרות, הם כעין מה שלמדנו (ב, יד), שאסור לאדם לשמש מיטתו בעת שיש צער גדול בעולם, כרעב או גזירות קשות, ורק למי שעדיין לא קיים את מצוות פריה ורביה מותר לשמש בזמנים אלו. וכן ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין (קדושת השבת ג, ה), שלא בחינם הובאו אגדות החורבן במסכת גיטין (נה, ב – נח, א), כי החורבן והגלות כגירושין. וכן מצינו שהאגדות אודות יישוב הארץ מובאות בסוף מסכת כתובות (קי, ב – קיב, ב), כי יישוב הארץ ביטוי לנישואין בין הקב"ה וכנסת ישראל (ר' צדוק, כרך ענייני הלכה, אגרת הקודש עמ' 399).

    בזוהר ח"ג קיח, א, בתרגום: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וגו' (ישעיהו סו, י), מפני שהשמחה אינה מצויה אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקודש, ששם מתחברת אשה בבעלה, ואז הוא שמחה של הכל, שמחה למעלה ולמטה. בזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקודש, אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה, שנאמר: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ וגו', וגילו בה דווקא. ע"כ.

    עוד חשוב להוסיף, שלאחר חורבן בית המקדש וביטול הטהרה בישראל, בטלו כל הטבילות שהיו קשורות לבית המקדש, ורק לעניין אחד עוד נותרה לנו טהרה, והיא טבילת נדה לטהר עצמה לבעלה. הרי שיש בבית היהודי בחינה של מקדש מעט.

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן