חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – מעמד הביניים של העובר

אסור להמית עובר או לגרום למיתתו. ולא זו בלבד אלא שאף מחללים שבת כדי להצילו, ואפילו אם עוד לא מלאו לו ארבעים יום. וזאת מפני שהוא עתיד להיות אדם חי, וכפי שאמרו חכמים (יומא פה, ב): "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (בה"ג, רמב"ן, פניני הלכה שבת כז, ג).

עם זאת, כל זמן שהעובר במעי אימו, אין עליו דין של אדם חי. ולכן אף שההורג אדם חייב מיתה, ההורג עובר אינו חייב מיתה. וכיוון שהעובר עוד לא נחשב חי, אינו יורש כמי שכבר נולד, ואינו נטמא למת. ורק מרגע לידתו הוא נחשב לאדם לכל דבר (נדה מד, א-ב).

הרי שיש לעובר מעמד ביניים, של מי שעומד להיות אדם אבל עדיין אינו נחשב אדם.

כאשר ישנה התנגשות בין חיי העובר לחייה של האם, חיי האם קודמים. וכן מבואר במשנה (אוהלות ז, ו): "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הוולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים, מפני שחייה קודמין לחייו". ואף שרגעים ספורים נותרו ללידתו, מותר להורגו כדי להציל את חייה של אמו. אבל מרגע שנולד, כלומר מרגע שיצא ראשו או רוב גופו, הרי הוא נחשב לאדם חי. ואפילו אם אמו ניצבת בפני סכנת נפשות ודאית, אסור להורגו כדי להצילה. משום "שאין דוחים נפש מפני נפש" – אין הורגים אדם כדי להציל את חברו.[1]


[1]. שאלו חכמים בסנהדרין עב, ב, מדוע לא נחשיב את התינוק הנולד, גם לאחר שיצא ראשו, כרודף לאמו, ונתיר לחותכו כדי להציל את אמו. והשיבו: "שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה". כלומר התינוק אינו אשם בלחצי הלידה שהוא יוצר, מפני שכך הוא טבע העולם שברא ה', ולכן אין דינו כרודף.

והרמב"ם כתב (הל' רוצח ושמירת הנפש א, ט): "הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו – אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזה הוא טבעו של עולם". יש שרצו ללמוד מכך שביאר את ההיתר להרוג את העובר "מפני שהוא כרודף אחריה להורגה", שאיסור הריגת עובר נחשב כרצח, ולכן רק מפני שהוא נחשב רודף מותר להורגו כדי להציל את אמו (אג"מ חו"מ ב, סט). אמנם מהגמרא אין ללמוד זאת, כי הגמרא הזכירה 'רודף' רק כדי לטעון שיהיה מותר להורגו גם לאחר שהתחיל להיוולד, משמע שלפני שנולד אין ספק שמותר להורגו כי עדיין אינו נפש.

גם בדברי הרמב"ם יש שפירשו, שכל עוד העובר ברחם אמו, ברור שהורגים אותו כדי להציל את אמו, אלא שכאשר התחילה הלידה, יש מקום לטעון שהוא קרוב להיחשב חי, ולכן היה צריך הרמב"ם לנמק את ההיתר להורגו מפני שהוא רודף (אחיעזר ג, עב). ועוד נזכרו הסברים שונים, ומהם: שהואיל והוא נחשב רודף אפשר להמיתו גם במיתה מנוולת כחיתוך איבריו (שו"ת גאוני בתראי מ"ה). או שסברת רודף הובאה כדי להסביר שדין זה גם לבני נח, אף שבני נח חייבים מיתה על הריגת עובר (עיין ברע"א על משניות אוהלות ז, ו). ויש שפירש שנקט בלשון 'כרודף' דרך מליצה, כדי להטעים את ההלכה, אבל אין ללמוד מכאן שהמתת עובר נחשבת כרצח (שרידי אש חו"מ קסב, יב). כעין זה כתב ביד פשוטה, שאין דינו ממש כרודף, שכן את הרודף צריך להזהיר ואילו כאן אין מזהירים את העובר, אלא אמר שהוא כרודף ללמד שמצילים את האם בכל דרך אפשרית. ויש עוד פירושים שונים שמכולם עולה, שגם לרמב"ם אין העובר נחשב נפש. וראו בציץ אליעזר ח"ט, נא, ג, פרק א, שהרחיב בזה.

תפריט

דילוג לתוכן