כיוון שכיום אנו יודעים על פי הלוח אימתי הוא ראש חודש תשרי, היום הראשון של ראש השנה מצוותו מהתורה והשני מדברי חכמים. וכן הדין בכל החגים בחוץ לארץ, שהיום הראשון הוא מהתורה והשני מדברי חכמים. לפיכך, בכל ספק בהלכות יום טוב ובדיני תקיעת שופר, ביום הראשון מחמירים, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא", וביום השני מקילים, כפי הכלל: "ספיקא דרבנן לקולא". וכן התירו חכמים לעסוק בקבורת מת ביום טוב שני של גלויות וביום שני של ראש השנה, משום כבודו של המת (שו"ע תקכו, ד; פנה"ל מועדים ז, ה).
כמו כן אסור להכין דבר מהיום הראשון ליום השני, ובכלל זה אסור לבשל או לערוך את השולחן ולשטוף את הכלים מהיום הראשון ליום השני, ככל דיני הכנה מיום טוב ראשון ליום טוב שני של גלויות (שו"ע תקג, א; פנה"ל מועדים ט, ה; ב, יב).
אמנם יש שוני מסוים בין שני ימים טובים של גלויות לשני ימים של ראש השנה, שיסוד קיום שני ימים טובים של גלויות הוא מחמת הספק, שלא ידעו באיזה יום קידש בית הדין את החודש. ואילו את ראש השנה לפעמים קיימו במשך יומיים למרות שלא היה ספק אימתי הוא חל. זה היה כאשר העדים הגיעו לאחר זמן המנחה, שקבעו חכמים שלא יקבלו את עדותם, שמא יקדשו את החודש ולא יספיקו עד הערב להקריב את קרבנות החג ולומר את השיר המיוחד לראש השנה. אבל כיוון שהיום הראשון היה ראוי להיות קדוש, קבעו חכמים, שימשיכו לנהוג בו כחג, למרות שהוסכם שלא לקדשו. הרי שלעיתים נמשך ראש השנה יומיים מחמת הדין, ולכן קראו חכמים לשני ימים של ראש השנה 'יומא אריכתא' – יום ארוך.[7]
ועל כן התעורר ספק אם מברכים 'שהחיינו' ביום השני. בחוץ לארץ, ביום טוב שני של גלויות, מברכים 'שהחיינו', שהואיל ונתקן מחמת הספק, כל דיניו כדין היום הראשון, וגם בו מברכים 'שהחיינו'. אבל בראש השנה, יש אומרים שהואיל ומבחינה מסוימת שני הימים נחשבים כיום אחד ארוך, רק בראשון מברכים 'שהחיינו'. למעשה, דעת רוב הפוסקים שצריך לברך 'שהחיינו' גם בקידוש של הלילה השני, וכן נוהגים. אלא שלכתחילה עדיף ללבוש לקראתו בגד חדש או להביא לשולחן פרי חדש, וכך יברכו 'שהחיינו' לכל הדעות, שכן הברכה תחול גם על הבגד או הפרי (שו"ע תר, ב). וכמובן שאם בעת הקידוש הביאו פרי חדש לברכת 'שהחיינו', בעת שיאכלו את הפרי לא יברכו עליו 'שהחיינו', שכבר יצאו בברכת 'שהחיינו' של הקידוש.
לגבי תקיעת שופר של היום השני, למנהג ספרדים אין מברכים 'שהחיינו'. ולמנהג אשכנזים מברכים 'שהחיינו', ואם אפשר, עדיף שהתוקע ילבש בגד חדש, ויכוון בברכת 'שהחיינו' גם עליו (שו"ע רמ"א תר, ג; מ"ב ז).
