חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – תקיעות מיושב ומעומד

תקנו חכמים לקיים את מצוות שמיעת קול השופר על סדר הברכות המיוחדות של ראש השנה, שהן: מלכויות זיכרונות ושופרות, שעל ידי כך גם התקיעות וגם התפילה משובחות יותר. אבל אין זה מעכב, וכאשר לא ניתן לשלב את התקיעות בתפילה, אפשר לתקוע בשופר לחוד ולהתפלל לחוד. התקנה לתקוע על סדר הברכות היא דווקא לציבור, אבל המתפלל ביחיד, אינו רשאי לתקוע בסדר התפילה (ר"ה לב, א; לד, ב; שו"ע תקצב, א-ב).

מתחילה היו תוקעים ואומרים את הברכות המיוחדות לראש השנה בתפילת שחרית, שזריזים מקדימים למצוות. לאחר מכן, בתקופת השמד, גזרה המלכות שלא יתקעו בשופר, והיו חיילי האויב אורבים לישראל בכל שש השעות הראשונות של היום, לתפוש את התוקעים בשופר. ואז קבעו לתקוע ולומר את סדר הברכות בתפילת מוסף, שזמנה נמשך עד לאחר חצות היום. וגם לאחר שנתבטלה הגזרה, לא החזירו את התקיעות לתפילת שחרית מחשש שמא הגזרה תחזור עד שנשתרש המנהג לתקוע במוסף (ר"ה לב, ב; תוס' וריטב"א שם). ויש אומרים, שמלכתחילה ראוי לתקוע בתפילת מוסף, הואיל ועיקר מצוות היום בקרבן המוסף ובתפילה שכנגדו (דעה בירושלמי ר"ה פ"ד ה"ח).

עוד תקנו חכמים לתקוע לפני תפילת המוסף, והתירו לשבת בתקיעות אלו, ועל כן הן נקראות 'תקיעות דמיושב'. ואף שלכתחילה מצווה שהתוקע והשומעים יעמדו בעת קיום המצווה, התירו לשומעים לשבת בתקיעות שלפני מוסף, כדי להראות שהתקיעות שתוקעים בתפילת המוסף הן העיקר, ולכן דווקא בהן מקפידים לעמוד. וכן נוהגים יוצאי ספרד ותימן, שיושבים בעת התקיעות שלפני מוסף. אבל יוצאי אשכנז, נוהגים לעמוד בתקיעות שלפני מוסף, מפני שבפועל הן התקיעות הראשונות, וכבר בשמיעתן יוצאים ידי חובה (שו"ע תקפה, א; מ"ב ב).

מבואר בתלמוד (ר"ה טז, א-ב), שטעם תקנת חכמים לתקוע ולהריע בישיבה לפני מוסף ושוב לתקוע בעמידה בתוך התפילה – "כדי לערבב השטן". פירש רש"י: שכאשר ישמע השטן שישראל מחבבים את המצוות, ומוסיפים לתקוע יותר ממה שציוותה אותם התורה, יסתתמו טענותיו. והרמב"ן פירש, שיש בכוח התקיעות סגולה לקשר את ישראל לאביהם שבשמיים, ועל ידי כך דעתו של השטן מתערבבת בתקיעות הראשונות, ואינו יכול לקטרג בעת התפילה. עוד אמרו שיש רשות לשטן לקטרג פעם אחת, וכאשר מתחילים לתקוע לפני התפילה, הוא מטיח אז את כל קטרוגיו, ולאחר מכן אינו מקטרג בתפילה (ראב"ד). עוד אמרו, שעיקר התגלותו של השטן ביצר הרע, ואותו מתכוונים לערבב על ידי תקיעות מרובות, שהשופר מעורר לתשובה (ר"ן). ואפשר לפרש, שבתקיעות הראשונות, מרוב התרגשות פעמים שאדם מאבד את הכוונה הראויה, אבל לאחר שכבר שמע שלושים תקיעות, דעתו מתיישבת עליו, והוא יכול לכוון כראוי.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן